חרף ההצהרות האנטי–מלחמתיות הרשמיות של מפלגות הפועלים מרחבי העולם, שהיו מאורגנות במסגרת "האינטרנציונל השני", בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בקיץ 1914, מרביתן התייצבו לימין ממשלותיהן. אומנם, בכינוסים הבינלאומיים שקדמו ל-1914 הן התחייבו "להכריז מלחמה במלחמה", ולסרב להילחם בשירות הבורגנות המקומית של ארצם, אולם כאשר הגיע המבחן – מרביתן כשלו ותמכו במלחמה.

קרל ליבקנכט, חבר בסיעה הסוציאל–דמוקרטית ברייכסטאג, נואם באסיפת המונים בברלין ב-1918 (צילום: נויס דויטשלנד)

מאלף במיוחד לקרוא את ההצהרה של הסיעה הסוציאל–דמוקרטית הגרמנית, שניתנה ב-4 באוגוסט 1914 ברייכסטאג (הפרלמנט הגרמני): "עד לשעות האחרונות שלפני פרוץ המלחמה לחמנו לקיומו של השלום… כעת עומדים אנו לפני עובדת הברזל של המלחמה. מאיימות עלינו כל הזוועות של פלישת האויב. היום עלינו להכריע לא בעד מלחמה או נגדה, כי אם על האמצעים הדרושים להגנתה של ארצנו… הכרח הוא לנו להתקומם נגד הסכנה הזאת ולהבטיח את קיום תרבותה ועצמאותה של ארצנו. על–כן אנו מעלים על נס את אשר אמרנו תמיד: בשעת סכנה אין אנו עוזבים את מולדתנו לנפשה… אנו תובעים שהמלחמה תסתיים מיד לאחר שתושג המטרה של הבטחת ביטחוננו ויריבנו יהיה נכון לשלום… מתוך נאמנות להנחות–יסוד אלה אנו מאשרים את תקציבי החימוש אותם הציעה הממשלה".

חברי הרייכסטאג של המפלגה הסוציאל–דמוקרטית הגרמנית – שהייתה המפלגה הגדולה באינטרנציונל השני – הצביעו פה–אחד בעד תקציב החימוש. כה גדול היה הפער בין ההצהרות ערב המלחמה לבין ההתנערות מהצהרות אלה משעה שהמלחמה פרצה, עד שכאשר הגיע לידי לנין, ששהה אז בגלות בשוויץ, עיתון שהכיל את גילוי דעת הסיעה הסוציאל–דמוקרטית הגרמנית, הוא היה משוכנע שמדובר בזיוף, שכן התקשה להאמין מה עמוקה הייתה הבגידה של מפלגה זו בעקרונותיה.

מן הראוי לציין, כי קרל ליבקנכט, שהיה חבר בסיעה הסוציאל–דמוקרטית ברייכסטאג, יצא נגד עמדת מפלגתו, וב-3 בדצמבר 1914 היה הציר היחיד שהצביע נגד המלחמה.

השמאל מתכנס בצימרוואלד

נוכח קריסת האינטרנציונל השני, פעלו מנהיגי האגף השמאלי של תנועת הפועלים הבינלאומית לארגון כינוס של נציגי מפלגות מרחבי העולם, אשר יוקיע את המלחמה ויגבש את הכוחות שיתנגדו לה. לאחר תקופת מה של גישושים, התכנסו בספטמבר 1915 בעיירה צימרוואלד בשוויץ 40 נציגים מ-11 מפלגות, אשר במשך מספר ימים קיימו דיונים ופרסמו גילויי דעת.

בגילוי הדעת העיקרי נכתב: "תהיה מה שתהיה האמת על האחריות הישירה לדבר פרוץ המלחמה, אחד ברור ושריר, כי המלחמה שיצרה את התוהו–ובוהו הזה היא תוצאה ישירה של האימפריאליזם, תוצאת שאיפתם של המעמדות הקפיטליסטיים מכל הלאומים להזין את תאוותם לרווח על–ידי ניצול העובדים ומשאבי הטבע מכל פינות העולם… [הם] טוענים שמטרת המלחמה היא להגן על המולדת, על הדמוקרטיה, ולשחרר את העמים המשועבדים. אך שקר בפיהם! למעשה, ולאמיתו–של–דבר קוברים הם את חירותו של עמם שלהם – יחד עם עצמאותם של לאומים אחרים… המעמדות השליטים של החברה הקפיטליסטית… נושאים באחריות המלאה למלחמה הזאת, שקמה מתוך משטר חברתי המכלכל אותם והמוגן על–ידיהם, המתנהל לטובת האינטרסים שלהם".

ולדימיר לנין – מנהיג הסיעה הבולשביקית במפלגת הפועלים הרוסית – מילא בכינוס זה תפקיד מרכזי בקידומו של קו מהפכני: הוא קרא למפלגות הפועלים להפוך את המלחמה האימפריאליסטית למלחמת אזרחים, ולנצל את המשבר הפוליטי והכלכלי שיצרה המלחמה כדי להוביל את מעמד העובדים להתקוממות מהפכנית נגד המעמדות השליטים בארצם. הקו של לנין לא זכה ברוב, ולכן נציגי המפלגות שתמכו בעמדותיו – שכונו "השמאל הצימרוואלדי" – פרסמו גילוי דעת משלהם, נוסף לגילוי הדעת הכללי של הכינוס בצימרוואלד.

לנין מתח ביקורת על אותם מנהיגים, דוגמת הסוציאל–דמוקרט הגרמני קארל קאוטסקי, שהיו "צנטריסטים", אנשי מרכז, וניסו לעמוד באמצע הדרך בין הקו המהפכני, אותו הובילו לנין והבולשביקים, לבין הקו הימני של מנהיגי הסוציאל–דמוקרטיה שתמכו בגלוי במלחמת העולם.

ההבדל הזה שימש לימים, לאחר מהפכת אוקטובר 1917 הסוציאליסטית ברוסיה, לקו מבחין בין המפלגות הרפורמיסטיות שהמשיכו להיקרא בשם "סוציאל–דמוקרטיות", לבין המפלגות המהפכניות, שהחלו להיקרא בשם "קומוניסטיות", וללכת בדרך שהתווה לנין.

המלחמה בעזה

המלחמה התוקפנית בעזה, אותה יזמה ממשלת נתניהו לפני כחודשיים, המחישה גם היא את אופיין של מפלגות המזהות עצמן כ-"סוציאל–דמוקרטיות", שנותר בעינו גם בשנת 2014.

מפלגת העבודה, בהנהגת יצחק (בוז'י) הרצוג, מילאה – לפי הספר – את התפקיד של האגף הימני של הסוציאל-דמוקרטים, כאשר התייצבה לצד הממשלה ובתמיכה גורפת ובלתי–ביקורתית במלחמה. ואילו מרצ, בהנהגת זהבה גלאון, בחרה בעמדה קאוטסקיאנית, כאשר התנגדה למלחמה בהכרזות, אך הגיעה מאוחר למעשים. אומנם הנהגת מרצ הופיעה בתקשורת בעד הפסקת אש ונגד תקיפת עזה, אולם דחתה את ההצעה להצטרף ליוזמת מק"י וחד"ש וארגונים כגון "לוחמים לשלום" ו-"קואליציית נשים לשלום", ולהפגין יחד בת"א ב-26 ביולי. בעקבות ביקורת פנימית, הייתה מרצ פעילה בארגון ההפגנה ההמונית השנייה בת"א (16.8).

נותרה בתוקף גם ההערכה של השמאל העקבי, מלפני מאה שנים, כי המעמדות השליטים מנהלים מלחמות בתירוץ של "הגנת המולדת", אולם למעשה – על חשבון האינטרסים האמיתיים של המוני העם. מלחמת העולם הראשונה נועדה לארגן מחדש את המפה המדינית, וכך גם המלחמה הנפשעת שיזמה ממשלת ישראל נגד עזה.

הניסיון שצבר השמאל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד ניסיון המאבק שהובילו לנין והבולשביקים, ממשיך להוות נר לרגלם של הנאבקים למען שלום צודק ולמען תמורות חברתיות יסודיות, גם במציאות של זמננו.

אורי וולטמן

זהו חלקו השני של המאמר "מהחפירות באירופה למנהרות בעזה".

חלקו הראשון פורסם ב-"זו הדרך": http://tinyurl.com/ww1-gaza-01