אפשר להתנגד למלחמה עוד לפני שנשמע רעם התותחים. זאת לימדו אותנו מנהיגי מעמד הפועלים שהתנגדו למלחמת העולם הראשונה לפני שפרצה, והידועים ביניהם – ולדימיר לנין ורוזה לוקסמבורג.

ח"כ מאיר וילנר (צילום: קול העם)

את ההתנגדות החד–משמעית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית למלחמת יוני 1967 הציג ח"כ מאיר וילנר, מזכ"ל מק"י, במליאת הכנסת עוד ב-22 במאי 1967 – שבועיים בטרם פתחה ממשלת אשכול–דיין בפעולות הצבאיות.

בן גוריון כסותם פיות

על רקע המתקפה של מטוסי חיל האוויר על מוצבים סוריים בגולן עוד ב-7 באפריל; דברי הרמטכ"ל יצחק רבין כי המטרה היא להפיל את המשטר בדמשק; גיוס המילואים שהחל כבר בחודש מאי וההתפתחויות באזור – הציג ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול ב-22 במאי במליאת הכנסת הודעת ממשלה שתמציתה – הידיעות שישראל עומדת לתקוף את שכנותיה הן דברי כזב.

ועדת הכנסת החליטה, כי בתום הודעת הממשלה ייערך דיון סיעתי. אך בפועל, עוד בטרם החל הדיון, הציע ח"כ דוד בן–גוריון (סיעת רפ"י), ראש הממשלה לשעבר, לקיים את הדיון בהודעת אשכול לא במליאה, אלא בוועדת החוץ והביטחון שדיוניה חסויים. קדיש לוז, יו"ר הכנסת מטעם המערך, הכריז על הפסקה לצורך התייעצות בין סיעתית לגבי ההצעה.

היוזמה לסתימת הפיות נדחתה בשל התנגדות האופוזיציה, ולאחר הפסקה של כשעתיים החל הדיון הסיעתי במליאה.

למנוע הרפתקה צבאית

כצפוי, הנציגים של מרבית סיעות הכנסת, לרבות אלה שבאופוזיציה, הצטרפו לטיעונים הצבועים של ראש הממשלה אשכול, לפיהם מצרים וסוריה זוממות מלחמה ואילו ישראל רק מתגוננת ובעצם חותרת לשלום.

מול מקהלת "האחדות הלאומית", האשים ח"כ מאיר וילנר, נציג הסיעה הקומוניסטית (שכונתה אז רק"ח), כי ממשלת אשכול מלבה בשיטתיות את המתח בגבולות וכי "מקור המתיחות הוא בתככים של המעצמות המערביות, המתכוונות להפיל, בעזרת ישראל, ירדן וסעודיה את המשטר הנוכחי בסוריה ולמנוע את עצמאותה של עדן".

דבריו של וילנר הופרעו בקריאות ביניים רבות מצד חברי כנסת של המערך וגח"ל, שכינו אותו "מסית" ו"מגן על השלטון בדמשק". ח"כ תופיק טובי, חבר סיעתו, התייצב מול הח"כים שניסו למנוע מח"כ וילנר לדבר: "אתם חושבים שבצעקות אלה תוכלו לחפות על אחריות הממשלה?… אתם לא תוכלו להשתיק את קול התבונה, האחריות והשלום מפי הצירים הקומוניסטים!".

למרות ההפרעות, התעקש ח"כ וילנר להמשיך בדבריו ועשה חשבון היסטורי עם ממשלת המערך: "ניסיון 19 שנות קיומה של ישראל מוכיח, כי המדיניות הרשמית נחלה כישלון חרוץ ולא הייתה מסוגלת להביא לשלום ולביטחון. בימים גורליים אלה הננו חוזרים ומדגישים, כי יש דרך לשלום, אך לשם כך יש צורך לשנות מן היסוד את המדיניות הרשמית של ישראל. עלינו לעשות שני דברים עיקריים: א. להיות עצמאיים ובלתי תלויים במערב הקולוניאליסטי; ב. להכיר בזכויות הלאומיות החוקיות של העם הערבי הפלסטיני, וקודם–כל בזכות הפליטים. שינוי כזה במדיניות הישראלית יביא להכרת מדינות ערב במדינת ישראל ובזכויותיה הלאומיות, לרבות חופש השיט".

במילים אשר נשמעות אקטואליות גם היום, הדגיש וילנר: "יש לשים קץ פעם ולתמיד לפעולות צבאיות מעבר לגבול להגנת כסאו של חוסיין [מלך ירדן] או להפלת כסאו של מישהו אחר. שום חוק בינלאומי אינו מכיר בפעולה צבאית בשטח של מדינה אחרת כהגנה עצמית".

בהתייחסו להכנות המוגברות למלחמה, קרא וילנר לאחדות כוחות השלום במערכה מולה: "הננו קוראים לכל מי שדואג בכנות לשלום בנינו ובנותינו, לביטחון ישראל ולהשתרשותה כמדינה מוכרת באזורנו – להתייצב במלוכד למערכה למניעת הידרדרות מלחמתית והרפתקה צבאית, להצלת השלום […] נגן בכל כוחנו על השלום, כי בשלום הביטחון לישראל".

היחידים שהצביעו נגד

ב-5 ביוני 1967, נושא הדיון במליאת הכנסת לא היה המלחמה שכבר החלה, אלא שלוש הצעות חוק ממשלתיות למימונה באמצעות מסים. בדבריו בדיון על הצעות חוק אלה תבע ח"כ וילנר: "להפסיק את המלחמה, להחזיר את צה"ל אל קווי שביתת הנשק, להחזיר את השלום על כנו!" בהצבעה על הצעות החוק, היו הח"כים הקומוניסטים היחידים שהצביעו נגד מסי המלחמה, ובעצם נגד המלחמה עצמה. 51 שנה שחלפו מאז מלטשות עוד יותר את המשמעות העקרונית והמעשית של ההתנגדות למלחמה ולכיבוש.

תמר גוז'נסקי