100 שנה למפלגה הקומוניסטית: רדיפות פוליטיות במסווה חוקי

השלטון הקולוניאלי הבריטי בפלשתינה רדף את המתנגדים לו, ערבים ויהודים. אך בהתיימרו להיות שלטון חוק – גיבה כל רדיפה ושלילת זכויות בחוק שהוא עצמו חוקק "לשמירת הסדר והביטחון". מסורת "מפוארת" זו אימצו גם ממשלות ישראל. הן המשיכו לעשות שימוש בחוקי המנדט הבריטי ששירתו אותן וגם דאגו שהכנסת תחוקק חוקי רדיפה, הפקעה, נישול, ייהוד והגבלת מאבק מקצועי נוספים.

2018-10-13_145927

מוחמד חדאד (צילום: זו הדרך)

חוק הרדיפה הפוליטית המקיף האחרון שחוקקו הבריטים – "תקנות ההגנה (שעת חירום)" משנת 1945, הושאר בתוקפו בישראל. במהלך השנים חוקקה הכנסת חוקי חירום משלה שהחליפו סעיפים מסוימים בחוק הבריטי, כמו חוק סמכויות שעת חירום 1979 וחוק המאבק בטרור 2016.

הממשל הצבאי, שהושתת על תקנות ההגנה הבריטיות, הוחל על כלל האוכלוסייה הערבית בישראל מיד עם הקמת המדינה, אך הופעל בחריפות מיוחדת כלפי הקומוניסטים הערבים. בשנת 1966, לאחר שראש הממשלה לוי אשכול הודיע על ביטול הממשל הצבאי, התברר שתקנות ההגנה עצמן לא בוטלו, אך יישומן קיבל אופי פוליטי חריף.

המרותקים

תקנות ההגנה לשעת חירום, שחלק מהסמכויות לביצוען הועבר לידי המשטרה, הופעלו במחצית השנייה של שנות ה-60 ובשנות ה-70 באופן בררני נגד פעילים קומוניסטים. בתירוץ של "הגנה על הביטחון" הוטלו על קומוניסטים צווי ריתוק ליישוביהם, צווי הגליה ליישובים אחרים, מעצרים מינהליים, צווים להתייצבות במשטרה, איסורים על עריכת כינוסים פוליטיים – וכל זה ללא עריכת משפט וללא הסבר.

ח"כ תופיק טובי העלה בכנסת את נושא שלילת חופש התנועה מקומוניסטים כבר ב-1967. כשהתבררו ממדי התופעה והימשכותה, הוקיע תופיק טובי בהצעה לסדר היום (13.6.1973), את רדיפת הקומוניסטים. בנאומו הצביע על כך שעם אלה שהוטלו עליהם צווי ריתוק למקומות מגוריהם נמנו כל החברים הערבים בוועד המרכזי של מק"י ובוועד המרכזי של בנק"י; כל חברי מערכות הביטאונים הקומוניסטיים בערבית; כל הנציגים הערבים בוועד הפועל של ההסתדרות וברשויות המקומיות; וכל עובדי המפלגה הערבים.

בהמשך הביא ח"כ טובי דוגמא מוחשית: כאשר הסיעה הקומוניסטית במועצה המקומית טייבה הצטרפה להנהלת המועצה, הוטלו על עבד אל חמיד אבועיטה, נציג מק"י בהנהלת המועצה, נוסף לצו הריתוק לטייבה, גם מעצר בית בשעות החשיכה וגם חובת התייצבות יומית בתחנת המשטרה. לאחר שפורקה השותפות בהנהלה – ביטלה המשטרה את מעצר הבית ואת חובת ההתייצבות, אך הותירה את צו הריתוק.

כיצד מגדירים 'מסוכן'?

המערכה הציבורית נגד צווי הריתוק עלתה מדרגה, כאשר ב-5 באפריל 1973 נערך באולם בני ברית בתלאביב כנס ארצי של אזרחים מרותקים או מוגבלי תנועה. על ההזמנה לכנס היו חתומים 85 איש, רובם המכריע פעילי מק"י. כל אחד מהמוגבלים ומהמרותקים היה צריך לבקש בתחנת המשטרה במקום מגוריו רישיון להשתתף בכנס.

מוחמד חדאד מרמלה סיפר בכנס: "חזרתי מהעבודה ונמסר לי כי בני אושפז בבית החולים אסף הרופא. פניתי למשטרה וביקשתי רישיון לבקר את בני. השוטרים רשמו ברישיון את מספר הביתן שמותר לי לבקר ובאיזה כביש עלי ללכת. כאשר נולדה נכדתי בנצרת, ביקשתי רישיון לבקר אצלה. המשטרה סברה שהביקור מסוכן ולא קיבלתי רישיון".

בכנס נשאו דברים אישים יהודים. עו"ד נתן יליןמור, שאישית סבל מתקנות ההגנה לשעת חירום עוד בתקופת המנדט, אמר בכנס: "יש סיבות להפעלת צווי ריתוק, אך אין אלה סיבות ביטחון". המזרחן אהרון כהן הדגיש: "צווי הריתוק מבליטים את האפליה הלאומיתאם מרתקים בגלל השקפות, מדוע מרתקים רק ערבים?". יצחק לאור, אז סטודנט, התריע מפני ההשלמה עם שלילת החירות: "דברים מסוג זה של צווי ריתוק יוצרים גזענות. אני חושש שמתרגלים למצב בו רואים את מעצרו של אדם ללא משפט כדבר רע, אך אם הוא ערבי זה בסדר".

השלב הבא במערכה נגד צווי הריתוק היה הפגנה של מאות ערבים ויהודים שנערכה ב-11 ביוני של אותה שנה מול הכנסת. בהפגנה השתתפו כמאה פעילים קומוניסטים, שכל אחד מהם היה מרותק במשך שש שנים רצופות (כלומר, מאז בוטל הממשל הצבאי).

אפילוג

השנה ציינה ישראל 70 שנה להקמתה. דברים רבים היו וחלפו מן העולם, אך הבסיס לרדיפות פוליטיות דווקא התרחב. תקנות ההגנה לשעת חירום שנותרו בעינן וכן חוקים אנטידמוקרטיים שחוקקו מאז קום המדינה, משרתים גם היום את טענת השלטון שקיים בסיס חוקי לרמיסת חופש התנועה ולרדיפה "חוקית" של יריבים פוליטיים ערבים אך גם יהודים.

נוסף לשימוש הפוליטי בה, שיטת צווי הריתוק הייתה וממשיכה להיות בידי הממשלה גם כלי לדיכוי מאבקי עובדים. הנושא ראוי לדיון נפרד, אך לצורך השלמת התיאור של אופיים האנטידמוקרטי של צווי הריתוק, אמנה כמה מקבוצות העובדים שנגדן הוציאו צווי ריתוק משום שנקטו בעיצומים או שבתו: עובדי הטלפון – 1965; דוורים – 1969; עובדי המכס ומס הכנסה, האחיות, המהנדסים וטכנאי הרנטגן – 1976; עובדי רשויות מקומיות – 2003; מורים על יסודיים – 2007.

תמר גוז'נסקי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב