10 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה: השינויים שחלו בצה"ל ניכרים במבצעים הרצחניים בעזה

 

    הרבה דברים התחוללו בישראל, ובוודאי בלבנון, מאז סיום המלחמה שניטשה ביניהן בקיץ לפני עשר שנים. ראש ממשלת ישראל דאז בכלא, ומפלגתו נעלמה כדי לפנות מקום לממשלות הימניות ביותר שהיו פה (מי זוכר שאת הבחירות שלפני המלחמה ניצח אולמרט כשהוא רץ על תכנית ההתכנסות?!). האיום במלחמה בצפון נראה רחוק מאי פעם בשל מלחמת האזרחים בסוריה, ששינתה לחלוטין את יחס הכוחות באזור.

 2016-06-27_184440 

    חיזבאללה עסוק כעת במאבק על הישרדותה של בעלת בריתו הגדולה, סוריה בראשות אסד, וזו הסיבה כנראה לשקט בגבולה הצפוני של ישראל, ולא מה שמכונה "הרתעה" שלפעמים מקשרים לתוצאות המלחמה.

    פרשנים מרבים להצביע על הקשר בין המלחמה ההיא לשקט של היום. אבל ההשפעה הגדולה ביותר של המלחמה הצפונית לא ניכרת בצפון הארץ אלא בדרומה – במלחמות שישראל מנהלת מאז בעזה.

 

מפילוסופים מתנשאים למפקדים עממיים

    במסגרת מסקנות ועדת וינוגרד והדיון בתוצאות מלחמת לבנון השנייה, הואשמו קציני צה"ל הבכירים ברשלנות בכל הנוגע בהכנה למלחמה (מחסני חירום שלא תוחזקו כראוי, תכניות לחימה לא מתאימות), ובכשלים חמורים בכל הנוגע לפיקוד במהלכה. זכורות במיוחד הטענות שהוטחו במפקד עוצבת הגליל דאז תא"ל גל הירש על שפתו הפיוטית שהקשתה על יישום פקודותיו. "השתבללות", הדרך שבה בחר הירש לתאר את תנועת הכוחות הרצויה לתוך בינת ג'בל, היא מילה שהופיעה אז שוב ושוב בתקשורת, תמיד מלווה בלעג (הוא כונה "פילוסוף", כלומר בשפת הצבא – פלצן כושל, והכינוי דבק גם בדן חלוץ, באביב כוכבי ובייחוד בשמעון נווה, שזוהה אחר כך כאבי "הכישלון הפיוטי").

    לאותם גינויים התווספה ביקורת חריפה על אירועי היום האחרון במלחמה. הקרבות באותו היום, שנועדו לטענת המבקרים ליצור תמונת ניצחון לשימושו הציני של הדרג המדיני, עלו בחייהם של 33 חיילים ישראלים הרוגים במהלך 30 השעות האחרונות ללחימה.

    לאחר דן חלוץ הטייס, הגיע לצה"ל גבי אשכנזי. יותר מהבעת אי אמון בתפקודו של חלוץ ושל המטכ"ל שלו, היה המינוי אי-אמון בתדמיתם. מבחינת תקשורתית היה זה מהלך מבריק, שכן בצד השינויים המקצועיים, כמו ציודם של מחסני החירום, והגברת קצב האימונים, קיבל צה"ל גם תדמית חדשה: רציני ועממי. כך אוהבת התקשורת את הרמטכ"ל שלה.

 

מקסימום אש – מינימום חיילים מתים

    הרמטכ"ל הנכנס הפיק כמה לקחים של ממש לגבי המלחמה עצמה. אשכנזי הצליח לקלוע לרצונם של ישראלים במלחמות מסוג אחר. הוא הבין שנכונותו של הציבור הישראלי להתעלם מהמוני הרוגים לבנונים לא מלווה בנכונות לשלם בחיי חיילים. מאותה תפיסה נולדה תורת הלחימה על עזה, וההפצצות מן האוויר, מורשת "דוקטרינת הדאחיה" הנוראה שגבתה אלפי חיים של לבנונים, ומאז עופרת יצוקה – גם אלפי חיים של פלסטינים. יותר מפיקוד יעיל יותר, יותר מאימונים וממחסני חירום, "דוקטרינת הדאחיה" נראית כמו הלקח הבסיסי שאומץ מהמלחמה ההיא בלבנון. שיעור זה חזר ונלמד גם במבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" – צה"ל מפציץ מן האוויר, ונזהר מאוד בכוחות הקרקע שלו.

    נראה שגם הרמטכ"ל הנוכחי גדי אייזנקוט נמנה עם אוהדי ההפצצה מהאוויר. בראיון שנערך עמו התחייב ל"כוח לא פרופורציוני" ול"הרס אדיר" במקרה של מלחמה נוספת בלבנון, ולכוח שיופעל כמובן מרחוק. אלא שיחד עם הלקח הזה, שאין עוררין עליו בצמרת צה"ל, ניתן לתת את הדעת על שינוי נוסף שהתרחש בצמרת צה"ל מאז המלחמה ההיא – שינוי במקום שקציני צה"ל הבכירים תופסים בדיון הפוליטי בציבור הישראלי. אם חלוץ והירש היו טכנאים בכירים שהתגאו ואפילו התענגו על מקצועיותם (ולעתים קרובות שלא בצדק) ותו לא, פנתה כיום צמרת צה"ל, לפחות בחלקה, לעימות המבקש להתחזות כעימות ערכי, ואינו אלא עימות פוליטי מול הדרג המדיני וממשלת נתניהו.

    המלצות הצבא לרגיעה ב"יהודה ושומרון", התבטאויות הרמטכ"ל נגד שימוש מופרז בנשק, וכמובן התבטאויותיו של האלוף יאיר גולן נגד הימין הקיצוני – הם מתסמיניה של רוח זו במטכ"ל, שלא היה פוליטי ממנו מאז שהמטכ"ל של שאול מופז חיבל כמה שתואר במאמצי השלום של אהוד ברק וקבר אותם תחת ערימות הרוגים פלסטינים.

    בצמרת צה"ל מנשבת כעת רוח שניתן לראותה, מבחינת תפיסת הקצינים את תפקידם בחברה הישראלית, כהיפך הגמור של רוח המטכ"ל של מלחמת לבנון השנייה, אך גם כיורשת מבחינה צבאית של מסקנותיה האכזריות ביותר. והרי זה פרדוקס מוכר של השמאל הציוני, ששינוי מדיני מבטיח רק מי שמאיים בהרס מירבי ועל ידיו הכי הרבה דם.

מיכאל גלעד

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"