תערוכה חדשה נפתחה בסוף השבוע במוזיאון תל–אביב: "בנוגע לאפריקה – אמנות עכשווית ואפרו־פוטוריזם". התערוכה הקבוצתית רחבת ההיקף מציגה אמנות הנוצרת היום באפריקה, או מתייחסת לאפריקה, תוך התמקדות בנקודת מבט אפרו–פוטוריסטית. נקודת מבט זו מאתגרת הפרדות מסורתיות: פנטזיה, דמיון וקוסמולוגיה, המשויכים בדרך כלל למיתולוגיה של העבר, מתגלגלים בלבוש חדש–ישן למדע בדיוני ולעתידנות. הנרטיבים השונים העולים מן העבודות נעים בטווח שבין עיסוק בקולוניאליזם ובהשלכותיו לבין ניסוח מחדש של הגוף, של הנוף ושל התרבות באפריקה, באמצעות מבעים השוברים הבחנות מקובלות בין אמת ובדיה, בין מיתוס ומדע, בין טכנולוגיה ורוחניות.
המושג "אפרו–פוטוריזם" מתייחס למוזיקה שצמחה בשנות ה-60 בקרב אפרו–אמריקאים וליצירה שהתפתחה בהשראתה בתחומי השירה, הקומיקס, הקולנוע והאמנות. המושג חל היום על טווח רחב של יצירה שמשקפת באופנים שונים, לרבות פוטוריזם בגרסה אפריקאית. לא אחת ניתן לראות כיצד תפישת העל–טבעי המעוגנת במיתוסים קדומים מופיעה בהקשר עתידני. העבודות בתערוכה משקפות את החיוניות ואת התסיסה שמניעות היום את אפריקה ובה בעת את מציאות החיים הכאוטית, האכזרית וטראגית לעתים, בתהליכי שינוי בלתי פוסקים. התערוכה נעה על הציר שבין תפישה אופטימית לתפישה פסימית של היבשת, שנות דור לאחר השחרור ההדרגתי מהקולוניאליזם האירופי.
העבודות המוצגות בתל–אביב נוצרו בעידן הפוסט קולוניאלי. עבודות נוספות שנוצרו בארץ נותנות ביטוי ל"אפריקה הקטנה" – הקהילה הגדלה והולכת של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט אפריקאים בדרום תל אביב. הן משקפות היבטים שונים של הקשר אפריקה–ישראל, ושל האופן שבו אפריקה נטמעה בדמיון, בפנטזיה ובמציאות הישראליים.
עוד תערוכה ראויה לביקור: באוהאוס
בית הספר באוהאוס נוסד ב-1919 בוויימאר שבגרמניה, בימים של שינויים רדיקליים, על רקע כלכלה הקפיטליסטית מרוסקת ואינפלציה דוהרת של אחרי מלחמה. האדריכל ולטר גרופיוס, חדור תחושת שליחות, הגה כבר ב-1916 מודל חדש של בית ספר לאמנות: מעבדה שתאפשר למורים ולתלמידים לחשוב, לעבוד ולהתנסות יחד בפיתוח היצירה והייצור תוך שילוב בין–תחומי של עיצוב, ציור, פיסול, צילום, אדריכלות, תיאטרון ומחול; מכון מחקר שיפעל להיטיב עם החברה תוך בחינת ההשלכות הפיזיות והמנטליות של צורה, צבע וחלל. מטרת–העל הייתה לפתח מבנים אידיאולוגיים–אסתטיים לחברה שוויונית, להקים בניין שנתפס כ"יצירת אמנות כוללת". הספרים שראו אור בסדרת ספרי הבאוהאוס סיכמו דיון מעמיק באחד מתחומי היצירה שנלמדו בבית הספר.
בין היוצרים הדומיננטיים שפעלו בבאוהאוס אפשר למנות, נוסף לוולטר גרופיוס, גם את וסילי קנדינסקי, יוהאנס איטן, פאול קליי, מרסל ברוייר, אוסקר שלמר, לזלו מוהולי–נאג', הרברט באייר, יוזף אלברס, וילהלם ואגנפלד, הנס מאייר, לודוויג מיס ון–דר–רוהה, רבים מהם אנשי שמאל וקומוניסטים.
החיבור בין הכוחות היוצרים שירתו את המטרה האידיאולוגית של המוסד: לפתח מוצרים פונקציונליים, איכותיים ויפים לשימוש יומיומי, שיהיו בהישג ידם של בני מעמד העובדים ויביאו לשיפור חייהם. ביולי 1933 סגר המשטר הנאצי את בית הספר.
כעת, כמעט מאה שנה מאז היווסדו של בית הספר, החיפוש אחר צורות חדשות של סולידריות רלוונטי מתמיד בהקשרי המשבר הקפיטליסטי העכשווי. הסוגיות שהעסיקו את מורי הבאוהאוס ותלמידיו קרובות לשאלות הבוערות כיום יותר מתמיד: אדם מול מכונה, אזרח מול חברה, מוצרים ייחודיים לעומת ייצור תעשייתי, סדרתי או המוני, והצורך הגובר בשיתוף פעולה בין–אישי ובין–תחומי.
בתערוכה המוצגת במוזיאון תל–אביב עד ה-7 בינואר 2017, יותר מ-400 פריטים. לצד קטעים מתוך סרטו של ולטר רוטמן "ברלין סימפוניה של עיר" (1927) ומתוך "הבלט המכני" (1923), מוצגים אבטיפוסים לרהיטים מודולריים וגופי תאורה, כלי שולחן מקראמיקה, מתכת וזכוכית ומסמכים היסטוריים כגון רישומי פטנטים הסכמי עבודה, עלוני מכירות, קטלוגים מסחריים, עטיפות לקטלוגים ולספרים, תוכניות לימודים ועוד.
