השיכון ציבורי נתפש כבעל דמות ברורה: בניינים טוריים אחידים בני שלוש–ארבע קומות, שנבנו בשנות החמישים והשישים בישראל, ושנבנו לטובת האוכלוסייה היהודית בלבד – לרוב עבור מפוני מעברות. בסרטים הישראליים משנות השמונים ואילך משמשים השיכונים תפאורה למקומות העלומים במה שכונה "ישראל השנייה".
צילום של אלי סינגלובסקי, אחד האמנים המשתתפים בתערוכה
ל"שיכונים" מוקדשת תערוכה במוזיאון העיר חיפה שבשדרות בן גוריון תחת הכותרת "מסיבת הרס: משיכון למגדל". בתערוכה משתתפים האמנים רונה שחר, אמיר תומשוב, אמנון ליפקין, ענת רוזנסון בן חור, דיוי בראל, אורית סימן טוב, אלי סינגלובסקי, יגאל פליקס, גיא מרגולין, נעמי סלייני, עידו בק, מאיה גרצפלד, מרקוס לואיגס ואנה וולנברג. יוצגו גם יצירות נוספות מתוך אוספים פרטיים וציבוריים.
לדברי האוצרות ד"ר הדס שדר ואפרת אבני מזא"ה, "השיכונים הם המקומות הדחויים, הפריפריאליים, המזרחיים, שמתאפיינים בנוף עירוני מונוטוני. הם מייצגים את הפטרונוּת של הממשלה, שהחליטה על בנייתם ואִכְלסה אותם בעולים חדשים מעוטי יכולת ומחוסרי דיור, במטרה לממש את המדיניות הציונית של כיבוש המרחב".
התערוכה חושפת כי השיכונים הציבוריים אינם הומוגניים כפי שנוהגים לחשוב. הם מכילים טיפוסים שונים של מבנים שתוכננו ונבנו במשך כל שנות קיומה של המדינה עד ימינו. כיום, את מרבית הבנייה החדשה למגורים מבצעים קבלנים וחברות פרטיות.
"הרווח הכספי הפרטי מחליף את הצניעות והקהילתיות של פעם. ערך האינדיווידואליזם, שבוטל בעבר לטובת הכלל, מרים את ראשו בגאון. התשוקה לרמת חיים גבוהה ניצבת בראש. לא בכדי הפרסומות לדירות הנחשקות מספרות שהן נמצאות 'גבוה מעל כולן', 'צמודות לשתי חניות', 'מנותקות מהעיר' ו'מבטיחות שקט'. לא במקרה הדימוי הנחשק הוא החלון הגדול של חדר המגורים הענק, שממנו רואים נופים ירוקים נטולי אנשים", הן סבורות.
תערוכה זו מבקשת לבחון את התכנון השכונתי בהתייחס לזיקה שבין מטרותיו הפיזיות והכלכליות לבין ההיבטים האנושיים והחברתיים הכרוכים בו. דיון זה נקשר לשאלות של מחויבות המדינה כלפי כלל אזרחיה וכלפי קבוצות מוחלשות בפרט.
"מחאת האוהלים בקיץ 2011 יצאה בראש ובראשונה נגד אטימות הממסד וניכורו לסוגיית יוקר המחייה וחוסר האפשרות לרכוש דירה. בעקבות המחאה גובשו תוכניות כגון 'לגור בכבוד' וחודשו תוכניות כמו 'מחיר למשתכן', שנועדו לדאוג למלאי דיור ציבורי ולהוזיל את מחיר הדירות. אולם אלה הן בעיקר תוכניות כלכליות המושתתות על השוק הפרטי, ואינן עוסקות בנושאים של התכנון השכונתי וערכיו, העומדים במוקד התערוכה", הדגישו האוצרות.
"כל תכנון שכונתי – בין אם מבוסס על בנייה ממלכתית ישנה ואופקית ובין אם מבוסס על בנייה פרטית חדשה ואנכית – מבטא אידיאולוגיה. לכן עלינו, האזרחים, לבחור מהי האידיאולוגיה המתאימה לנו, היכן נכון לנו לשכון, מהם הערכים הקהילתיים והסביבתיים המשמעותיים לנו ומהן החגיגות שראוי לנו לחגוג".
