אתה מסתכל מסביב ורואה שאין אופוזיציה. האופוזיציה הייתה צריכה להגיד את הדברים שאני אומר בטוויטר… מישהו אמר לי שהאופוזיציה היום בנויה מחמישה אנשים: רביב דרוקר, אלדד יניב, אמנון אברמוביץ, ליאור שליין ואנוכי" (אהוד ברק, בראיון ל"וואלה!", 26.1)
המשפטים לעיל נשמעים אולי הזויים, מפי מגלומן, אבל ברק לא טועה כשהוא אומר שאת האופוזיציה מנהיגים ציוצי הטוויטר שלו, חקירת הקבלות שמנהל דרוקר והבדיחות החמוצות של שליין. עמדת האופוזיציה התקשורתית היא לכל היותר "נגד ביבי". אופוזיציה זו, שאין ניאו–ליברלית ממנה, מותירה אותנו פסיביים: היא מורכבת מתחקירן, פרשן, סטיריקן ושני אנשים (ברק ויניב) שאיננו יודעים באמת מי הם היום. החמישייה הזאת, המככבת בערוצים המסחריים, אינה דנה בכיבוש או בצבא, והיא משתדלת לא לומר דברים רדיקליים מדי. אדרבה, היא מבקרת את אלה שכן מעזים, ומוקיעה אותם כ"קיצוניים". למשל, את האופוזיציה בדמות הרשימה המשותפת.
אהוד ברק בערוץ הכנסת (צילום מסך)
בשבוע שעבר, אפשר היה לקרוא באינטרנט זעזוע של אלה שהם "נגד ביבי" רק בשל החוק שיאפשר לו הקלות בקבלת החלטה לצאת למלחמה. ואולם, האתגר בישראל היה תמיד התנגדות בעת שהצבא יוצא למלחמה, גם כשזו אושרה לפי הכללים שישראל "הלגיטימית" כתבה, ישראל שקדמה לביבי, ותיוותר מן הסתם מדינה כובשת גם אחריו.
נותרנו עם סאטירה טלוויזיונית פושרת, המחפשת פרסומות, פונה למכנה משותף רחב ככל האפשר וגם נמוך ככל האפשר. דווקא כדאי להתעכב קצת על התכנית הזאת ש"השמאל" במובן הרחב והשטחי שלו נוהה אחריה, כי שם "צוחקים על ביבי".
הסאטירה הזאת אגרסיבית באמת רק ביחס למגזרים ה"אחרים", חרדים וערבים. למשל, באחת התכניות בעונה האחרונה, הוקדש המונולוג של שליין לגיוס החרדים לצבא: "הפלגים הקיצוניים במגזר החרדי, ששוב יצאו השבוע נגד גזירת הגיוס, והודיעו שהמדינה היא אויב והחילונים הם כמו היטלר […] הבעיה היחידה – אין גזירה כזאת, מה שרק גורם להם להאמין בה יותר" (3.4.2017). מובן שמלה אחת לא תיאמר שם בזכות הסירוב. זה נושא שנוי מדי במחלוקת. צחוק על החרדים מסייע לטייח אותו. בהתייחסות אחרת לדחיית מועד גיוס החרדים אמר נציג הנאורות, ליאור שליין: "בכל מקרה, זה הרבה זמן, זה המון זמן. החרדים הם עכשיו, במה? 1654?" (21.11.2015).
לאחר העימות המצולם בחדשות ערוץ 2 בין ח"כ איימן עודה לעלי סלאם, ראש עיריית נצרת, מעט לאחר הבחירות האחרונות, פנה שליין בתכניתו לסלאם, שלא היה נוכח: "אז בסדר, הח"כים הערבים לא דואגים לאינטרס של העיר שלך, אז הם באו להסית ואף יהודי לא נכנס לעיר ובסוף שבוע אחד הפסדתם עשרה מיליון שקל הכנסות ו-30 איש מתו ממנת יתר של כנאפה. אבל מה אתה חושב לעצמך? שאיימן עודה וחנין זועבי ואחמד טיבי וג'מאל זחאלקה יוותרו על הקשר עם הפלסטינים והעולם המוסלמי ופתאום הם יבינו שהם אזרחים חופשיים עם זכויות אדם מלאות במדינה דמוקרטית מערבית?". תעמולה בצורת סאטירה? סאטירה בצורת תעמולה? צחקנו על הערבים, דאגנו לאזרחותם. הזדהינו עם מי? עם התעמולה הכי ברוטאלית נגד החברה הערבית ונציגיה, יחד עם הבדיחות הגזעניות ה"מובנות מאליהן".
הסאטירה הזאת מתעקשת להניף את דגל הקדמה, המערביוּת והדמוקרטיה. מוביליה מבקשים להתמקם כאופוזיציה הרואית לנתניהו, לחלן את החרדים, ו"להזכיר" לערבים את התנאים הנפלאים שלהם בישראל. מדי פעם התגרה הפאנל בחנין זועבי, שסירבה להתארח בתוכנית. כה אמר שליין: "חברי כנסת, שרים, כולם מגיעים להתארח כאן כי כולם מבינים שהם נבחרי ציבור שצריכים לתת לציבור דין וחשבון. ודווקא חנין זועבי, שלא פחדה לעלות על המרמרה, ולא פחדה לחגוג עם מחבלים, אלינו היא מפחדת לבוא" (29.2.2012). יופי. הקהל מת על זה. גם ביקורתיים וגם יורדים על ערבים; גם מפחידים וגם מצחיקים.
במוצאי שבת, 12.8, כחצי שנה לאחר ציטוטיו למעלה, אמר אהוד ברק באותה תכנית סאטירית: "צריך לספר לביבי שבית כלא הוא לא לונה פארק, לבוא עם כל המשפחה לא אומר שתקבל הנחה". השמלה שלבש ברק במבצע "אביב נעורים" בביירות, ב-1973, הוזכרה לפחות שלוש פעמים. מצחיק, לא? וביחס לפלסטינים? הנה, אהוד ברק: "נתניהו עשוי להגיע לתובנה מדינית בקשר לפלסטינים. אם נגזר עליך לחיות בתא אחד עם מישהו שאתה באמת לא מסמפט, לפחות שלכל אחד מכם תהיה מיטה נפרדת". מי כתב לו את זה? ממש לא חשוב.
נותרנו עם גרסה חיוורת של מה שקרוי עכשיו "שמאל מרכז". אותו מחנה מחפש גיבורים תורנים. בשבוע שעבר היה זה יעלון שנקרא להצטרף "למחנה", ולפני כן נקראו ברק, אשכנזי, גבאי או גנץ. בשביל האופוזיציה הזאת, החלפת שלטון הימין נראית כחלום רחוק. בינתיים, עושים סאטירה על קאיה, שרה ויאיר. אגב, באותה שבת הצטרף ברק לא כפוליטיקאי אורח, אלא כפאנליסט. אופוזיציה כבר אמרנו?
יוסף לאור
