"תוכנית יציאה" – צמד מילים זה השתלט על השיח הציבורי בשבועיים האחרונים. אולם, כל "תוכניות היציאה" שהוצגו לציבור הן פרי עבודתם של "מומחים", או לכל הפחות מומחים ממסדיים, לרוב ללא שיתוף של נשים ושל ערבים. עד כה אין "תוכניות יציאה" שנבנו תוך דיאלוג דמוקרטי עם קורבנות משבר הקורונה. גם ארגונים חברתיים בעלי משקל, כגון ההסתדרות, לא הציגו תוכנית כוללת ליציאה מן המשבר. יוצאת דופן היא "אקדמיה לשוויון", התארגנות האקדמאים מן השמאל, שקראה לחבריה לבחן שהצגתי בדיון שהתנהל בקרב חברי "אקדמיה לשוויון" וטרם הסתיים.
קמפוס אוניברסיטת בן גוריון בבאר–שבע בימי קורונה (צילום: אונ' בן גוריון)
ביטול כל צורות העסקה הלא–ישירה במוסדות להשכלה גבוהה – באוניברסיטאות, במכללות ובמכללות להוראה: בכל הקשור בעובדות הניקיון, צעד זה כבר ננקט בכמה מוסדות, ואין סיבה שלא ינקטו בו כל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. כך לא נהיה עדים שוב להוצאת עובדים לחל"ת בניגוד לרצונם, לקיפוח בשכר, לניצול מעמדי ומגדרי מוגבר ועוד.
ביטול שכר הלימוד: כל הסטודנטיות והסטודנטים הלומדים כעת ואלה שיחלו לימודיהם בשנת הלימודים הקרובה לא ישלמו שכר לימוד. ישראל היא אחת המדינות היחידות, בהן המוסדות להשכלה גבוהה המתוקצבים גובים שכר לימוד. הסטודנטים בישראל (כ-80% על פי ההערכה) הם ברובם שכירים, ומצבם השנה יהיה קשה מנשוא: ללא עבודה, ללא הכנסה, ועם חובות שצברו עבור שכר לימוד, שכר דירה, הוצאות מחייה כבדות ועוד.
ביטול הפסיכומטרי: יש לנצל את שעת הכושר כדי לבטל כליל אמצעי זה, העומד כמחסום בפני גישתם להשכלה של בנות ובני השכבות המוחלשות בקרב מעמד העובדים.
הרחבת רשת המעונות: מול הספסרות הרווחת בשכר הדירה, חייבת המדינה להקים מעונות שבהם יכולים להתגורר סטודנטים במספר רב יותר. מספר החדרים הקיים במעונות הסטודנטים אינו עונה על הצרכים, ויש אוניברסיטאות – כמו אוניברסיטת תל–אביב – שאפילו הפריטו אותם.
דמוקרטיזציה של האקדמיה: אין להשלים אם מצב בו מנהלות את האוניברסיטאות והמכללות קליקות מצומצמות של בעלי הון, של נציגיהם ושל אנשי הקסטה של המרצים הבכירים בעלי הוותק הרב. נציגי הסגל הזוטר, הסטודנטים והעובדים חייבים לשבת בסנאט ובכל מוסד אחר המנהל את המוסדות להשכלה גבוהה.
תקציב שקוף: כל מוסד להשכלה גבוהה יפרסם בתחילת השנה את תקציבו באופן מקוון וברור, וכך הוא יהיה נחלת הכלל ונתון לפיקוח ולדיון ציבורי. את התקציב יאשר הגוף המנהל של המוסד האקדמי ובו נציגים של כל הקהילה האקדמית – מרצים, סטודנטים ועובדים.
כסף למוסדות (להשכלה גבוהה) ולא להתנחלויות: דווקא בעת משבר יש לתגבר תקציבית את ההשכלה הגבוהה, שהיא כלי להכשרת אנשי המקצוע של העתיד.
מאבק באלימות נגד נשים: נוכח הקפיצה המשמעותית במספר הנפגעות מאלימות מגדרית, לרבות בקרב נשים בעלות השכלה גבוהה, חיוני להבטיח מלוניות ומקלטים לפינוי חירום של נפגעות דווקא בתקופת סגר. כמו כן, יש לדאוג למימון שירותי התמיכה לשוהות במקלטים או למי שיצאו מהם למסגרות אחרות. במקביל יש להקצות משאבים לטיפול באלימות נגד ילדים.
סולידריות חברתית: ישראל אחראית גם למצב בשטחים הכבושים ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, וחייבת על כן להעביר לתושבים החיים תחת כיבוש כספים וסיוע בהיקף הולם. על הממשלה להעמיד לרשות מבקשי המקלט את מלוא כספי הפיקדון שנגבו מהם, ולהכיר בזכותם לשירותים חברתיים בדומה לאזרחי ישראל.
תוכנית יציאה חברתית: חיוני להציג תוכנית יציאה חברתית המנוגדת תכלית הניגוד לתוכניות הניאו–ליברליות שרוקחות האליטות ממש בימים אלה. בראש ובראשונה יש לדרוש פיצוי מלא ("100% ולא שקל פחות") על ההכנסות שאבדו לשכירים, למובטלים, לגמלאים, לסטודנטים ולעצמאים. נחוץ לכונן חזית רחבה ונחושה שתציב תוכנית זו בראש סדר היום הציבורי ותיאבק למימושה.
אפרים דוידי
