תוצאות הבחירות יוצרות אצל רבים בלבול ואשליות. נוצר מצב סבוך ונכנסנו למאבק מייגע ומתעתע שיימשך, כנראה, זמן רב. קיים גם סיכוי לבחירות נוספות. נתניהו אמנם ספג עוד מכה אך לא הובס עדיין והשמאל לא ניצח. מועדים א' וב' של הבחירות דנו, בראש ובראשונה, בשאלת המשך הנהגתו של נתניהו את הממשלה. בנימין נתניהו לא הצליח להשיג רוב בכנסת אחרי בחירות אפריל וקרא לבחירות בספטמבר. בבחירות מועד ב' איבד הליכוד בראשות נתניהו, שבלע את מפלגותיהם של כחלון ופייגלין, שמונה מנדטים.
מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד אצל הנשיא ביום ראשון האחרון (צילום: לע"מ)
נתניהו הפסיד בבחירות אבל לא נובע מכך שהוא יתפטר. תפקידו הוא תעודת הביטוח שלו מהדחה, ממשפט וכנראה ממאסר. הוא נלחם על חייו ויעשה הכל כדי להמשיך בתפקידו. פעם היינו רגילים שהמפסיד בבחירות היה מודה במפלתו ומפנה את כיסאו למנצח. עידן זה חלף, כמו שחלף העידן שבו הכריזו על התחלת מלחמה והניפו דגל לבן או חתמו על כניעה בסיומה. כיום, בעידן המלחמות הא–סימטריות, המאבק הפוליטי (ראו ברקסיט) נמשך כמלחמת התשה עד שימוצו כל האפשרויות, הפוליטיות והמשפטיות.
הציפייה למרד נגד נתניהו בתוך הליכוד היא משאלת לב. אין לה סימנים בשטח ועדיף לא לתלות בה, לעת עתה, תקוות. הליכוד כיום הוא מפלגת נתניהו. בהיעדר סימני מרד פנימי כבר עלתה הצעה להשיג לנתניהו חנינה לפני המשפט ובלבד שיפרוש. חנינה לפני משפט היא פיקציה מלוכלכת וגם אוקסימורון: הלוא לפני משפט אין אשמים. על מה ואיך חוננים את מי שלא הואשם?
בטיוח מסוג זה השתמש הנשיא חיים הרצוג ב-1984 כדי לזכות, בלא משפט, את ראשי השב"כ שרצחו פלסטינים שבויים בפרשת קו 300 (ר' צילום של אחד הנרצחים: ויקי). רעיון לחנינה לפני משפט הועלה גם לגבי שוטרים שרצחו 13 מפגינים ערבים באוקטובר 2000. חנינה לפני משפט כמוה כאיון הנושא, כמאמר נתניהו: "אין כלום כי לא היה כלום". האפשר לקוות שהנשיא ריבלין לא יזנה את נשיאותו?
כישלון נתניהו גם אינו ניצחון השמאל. לגנץ יש גוש "טבעי" (אבל שום דבר פוליטי איננו טבעי) של כחול לבן, עבודה–גשר והמחנה הדמוקרטי (44 ח"כים). המלצת הרשימה המשותפת על גנץ חשובה כגוש חוסם אך אינה נותנת לגנץ רוב. גנץ כבר אינו מבטיח שלא יישב עם ביבי או עם הסיעות החרדיות והדתיות. ליברמן מוכן לשבת עם נתניהו אך (עדיין) לא עם החרדים והמשיחיים.
נתניהו, נכון לעכשיו, חישק את עצמו עם החרדים והמשיחיים (55 ח"כים) תחת הסיסמה המוסקטיירית: "אחד למען כולם, כולם למען אחד". החרדים, למרות ההסכם עם נתניהו, דנים עם "הגדולים" שלהם על אפשרות הסכם עם כחול לבן. התרגילים הפוליטיים בחודשים הקרובים ייסובו בעיקר סביב ליברמן (8 מנדטים), ש"ס ויהדות התורה (17 מנדטים יחד).
השיח השמאלי בישראל מבולבל ומטושטש. אחד רואה עצמו כשמאל מדיני, אחר כשמאל חברתי, שלישי כשמאל חילוני, רביעי כשמאל אזרחי וחמישי כשמאל מזרחי. כל אחד והשמאל שלו: הכל פוסט, הכל זהויות. ליברמן הוא גזען ימני מסוכן הרוכב, כרגע, על סוס מלחמה בחרדים ובמשיחיים. הדבר אינו הופך אותו לשמאל. יאיר לפיד הפך את עניין גיוס החרדים לצבא לדגלו, אבל הוא ימני ביחסו לניאו–ליברליזם, לשלום ולשוויון לערבים.
משה (בוגי) יעלון, צביקה האוזר ויועז הנדל הם אנשי ימין. כלום איננו יודעים מה גנץ ואשכנזי חושבים? המחנה הדמוקרטי תחת הורוביץ וברק זה לא מרצ: הם מחקו מסדר יומם את נושאי הכיבוש, השוויון היהודי–ערבי ואת נושא הצדק החלוקתי. אורלי לוי–אבקסיס מגשר לא דיברה מעולם על שלום ועל שוויון יהודי–ערבי.
אנחנו, בחד"ש, בתוך הרשימה המשותפת, חילוניים אבל יודעים להבדיל בין דת כדרך חיים לבין דת גזענית–לאומנית–מיזוגנית ומיסיונרית. איננו רואים בהצטיינות הצבאית ערך כשלעצמו וגם לא מבחן לישראליות. אנחנו מכבדים מסורת, מעריכים התנהגות מוסרית ורגישות חברתית לצדק, לעוני ולדיכוי.
הרשימה המשותפת הייתה בעין קמפיין השנאה וההסתה הגזעני של נתניהו נגד הערבים. מהניסיונות למנוע ייצוג ממועמדיה דרך טענות הזיופים, דרך הדרישה להצבת צלמים חברי ליכוד בקלפיות ביישובים ערביים ועד לטענות שהערבים חותרים להשמיד יהודים. מסע השנאה של נתניהו עזר לרשימה המשותפת להתאחד מחדש, להגדיל את שיעור ההשתתפות של האוכלוסייה הערבית בבחירות ולהגדיל את מספר המצביעים היהודים לרשימה. כך הביא נתניהו, בהפוך על הפוך, להגדלת ייצוג הרשימה המשותפת ל-13 מושבים.
ההחלטה ההיסטורית של תמיכה במועמדות גנץ, שלא הייתה כמותה מאז 1992 (בעת ממשלת רבין) מביעה, קודם כל, את אחדות ההתנגדות לנתניהו החותר לפשיזציה של ישראל ולסיפוח זוחל של השטחים הכבושים ללא מתן אזרחות שווה לתושביהם. היא מביעה גם את בגרות האזרחים הערבים שבחרו להשתתף במוסדות ולדרוש את חלקם הצודק במדינה על פני החרמה עקרה או נוכחות מתריסה.
מוקדם עדיין לנבא אם הושטת היד של הרשימה המשותפת תיענה בנכונות גם מצד כחול לבן ומפלגות המרכז–שמאל הציוניות. אנחנו למודי אכזבות אך נמשיך להיאבק לשותפות, לצדק, לשלום ולשוויון. המאבק בנתניהו לא תם, אך אנחנו מצפים שבמקרה הזה הזמן יפעל לטובתנו.
אבישי ארליך
