ימים ספורים לאחר שהצילו מצביעים ערבים את מרצ והעלו אותה מעל לאחוז החסימה, החלו ראשיה לדבר על איחוד עם מפלגת העבודה. אחרי ניצחונו של ניצן הורוביץ במרוץ לראשות המפלגה (27.6), גדלים משמעותית הסיכויים לאיחוד.

כיוון זה הוא הפניית עורף של מרצ לבוחריה הערבים, שהעניקו לה כמנדט וחצי בבחירות לכנסת ה-21 – רק לפני כשלושה חודשים. מרצ, שניסתה לקרוץ לציבור הערבי בטענה שהיא "מפלגה יהודית-ערבית" וגם "היחידה שנלחמה נגד חוק הלאום", תתחבר עם מפלגה המזוהה יותר מכל עם הנכבה הפלסטינית ועם הממשל הצבאי.

כרזה של ניצן הורוביץ  במערכת הבחירות הפנימיות במרצ

אך איחוד זה יהא עצם בגרונם לא רק של המצביעים הערבים, אלא גם של אלה היהודים – על אחת כמה וכמה אם לחגיגה תצטרף מפלגתו של אהוד ברק. בעוד שזנדברג שללה איחוד עם ברק, הורוביץ אינו מתנגד לו. הורוביץ ומחנהו (שהוא מחנה אילן גילאון, שלא התמודד לראשות המפלגה מסיבות בריאותיות ואישיות) הם, זה מכבר, סמן ימני מבחינה מדינית במרצ.

בעוד שאחרים במפלגה זו, כמו מוסי רז, מיכל רוזין, גבי לסקי (ואפילו אבי בוסקילה), מבליטים את השיח על הכיבוש, בסביבת גילאון (מחנה "האדומים") טוענים כי "מרצ צריכה להתעסק פחות בזכויות אדם ובכיבוש". הם סבורים כי הדרך ללבו של הציבור הישראלי עוברת במתן בכורה לנושאים החברתיים והכלכליים על פני המאבק נגד הכיבוש.

מבחינה כלכלית וחברתית, הורוביץ אכן מבטא קו שמאלי יותר מזה של זנדברג (וזהבה גלאון לפניה). מחנה האדומים מגדיר עצמו "קולקטיב סוציאליסטי פוליטי", והוא מתהדר בסיסמה "האנשים תחילה" המתכתבת עם המוטו של הלייבור תחת קורבין ("למען הרבים ולא המעטים"). זה אותו מחנה שהמליך את הורוביץ וביסס רוב מוצק בוועידת מרצ. חיבור של מרצ עם שמולי או פרץ ימצב את רשימתם ככוח סוציאל-דמוקרטי מבחינה חברתית-כלכלית.

אך בעמדותיהם לגבי השאלה הפלסטינית, המצב אחר לגמרי. אין צורך להרחיק למלחמה בעזה ב-2014 והתמיכה של גילאון בה ("מקורות הירי צריכים לדמום. צריך לבצע את המבצע עם אזמל של מנתחים"). די להתבונן בסיורו המצולם הראשון של הורוביץ מאז היבחרו, שהתקיים בקיבוצי עוטף עזה. הוא הצטלם על רקע שדות שרופים וטען כי "הממשלה המופקרת מפחדת" וכי "אנחנו חייבים לתמוך אחד בשני". המילים "כיבוש או "מצור" נעדרו מדבריו.

הדבר כמובן איננו מקרי. אחת מכרזות הבחירות הראשונות שהפיץ הורוביץ ברשתות החברתיות עוטרה בכיתוב: "שמאל חילוני חזק". אך בעודה קורצת לציבור הליברלי (במושגים של מרצ – האנטי-חרדי), זזה מרצ פסע אחד ימינה  בסוגיה  ליברלית   שנטתה   לעסוק   בה   (גם   אם  לא   מספיק)   תחת  הנהגותיה הקודמות – זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים.

מסקנה זו איננה כתב הגנה על זהבה גלאון, תמר זנדברג, מוסי רז ועיסאווי פריג'. אלה ניסו לעשות את הבלתי-אפשרי, וביקשו למצב את מרצ כמפלגה יהודית-ערבית הלוחמת בעוולות הכיבוש, אולם מיאנו לוותר על זהותה ומהותה הציונית (חברות במוסדות הציוניים העל-מדינתיים, למשל, או תמיכה בזכויות יתר ליהודים בישראל). איחוד של מרצ, העבודה בראשות פרץ ומפלגת אהוד ברק יקטול סופית ניסיון זה.

זו צפויה להיות מפלגה יהודית-ציונית שתתיימר למזג את המיליטריזם של ברק עם הסוציאל-דמוקרטיה של פרץ ושמולי. אותו שמולי, אגב, טען בעבר (דצמבר 2015), כי "שוברים שתיקה הוא ארגון נאלח המקדם אג'נדה בדרכים של שקר ועלילה בזדון".

להערכתי, המהלך שתואר לעיל יספק לרשימה המשותפת הזדמנות לפנות באופן מפורש ומופגן לשמאל היהודי שהצביע בעבר למרצ והצפוי להתאכזב מעוד רשימה שתשתמש בטרמינולוגיה המאוסה של "הכרעת החמאס", "היפרדות", "הסדר מדיני" ו"הבטחת רוב יהודי" במקום במושגים של כיבוש ושלום צודק.

בהנחה שאכן יהיה ציבור יהודי שמאלי משמעותי שיחפש כתובת פוליטית חדשה בעקבות האיחודים הצפויים בשמאל הציוני, על הרשימה המשותפת לפנות אליו. בטווח שמעבר לבחירות לכנסת ה-22, צריכה חד"ש להיות עבורם בית פוליטי וארגוני.

יוסף לאור

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"