תוכנית הממשלה למובטלים: אלות שוטרים

 
מדי יום מתפרסמת "תוכנית" ממסדית נוספת להתמודדות עם ההשלכות המקומיות של המשבר הקפיטליסטי העולמי.
בשבוע שעבר אישרה ועדת הכספים של הכנסת את התוכנית "להאצת המשק" (ולהעברת מיליארדי שקלים לידי בעלי ההון והבנקים); פורסמו עיקרי "רשת הביטחון" (שאין בה רשת, ובוודאי אין בה ביטחון לחוסכים, לעובדים ולגמלאים); ותוכנית נוספת, שפרטיה לא פורסמו, נרקמת בין יו"ר ההסתדרות , עופר עיני, לבין נשיא התעשיינים, שרגא ברוש. אבל כל התוכניות האלה נדחקות הצידה מול התוכנית האמיתית של הממשלה להתמודדות עם המשבר הכלכלי.
התוכנית האמיתית
ב-18 בדצמבר נערך בצאלים (בסיס אימונים צבאי!) תרגיל משטרתי ששמו "ימים סוערים", המדמה הפגנות המוניות "כמו ביוון". 6,000 שוטרים ולוחמי מג"ב השתתפו בתרגיל הרחב ביותר שנערך בתולדות משטרת ישראל, ואשר מדמה הפגנות על רקע קיפוח חברתי או אפליה לאומית, תוך שימת דגש במצב הנפיץ בערים המעורבות.
אחד התרחישים המרכזיים, שאליו מתכוננת המשטרה, הוא של הפגנות המוניות, המתקיימות בכמה מוקדים בו-זמנית. בתרגיל המשטרתי, בחרו לעמת שוטרים עם "מתפרעים" ערבים, בניסיון שקוף להציג את התרגיל כעניין ביטחוני. הניסיון הוכיח, כי אלימות השוטרים במקרה של הפגנות של אזרחים ערבים אכן קשה וקטלנית – ואירועי אוקטובר 2000 הוכיחו זאת פעם נוספת. אך החשיבה המשטרתית היא כוללת יותר. "אפשר לקחת כדוגמאות את הפרות הסדר ההמוניות בשבועיים האחרונים ביוון ואת מה שקרה בפריס לפני כשנה" – מסר לעיתונות אחד מקציני המשטרה הבכירים, שלקח חלק בתרגיל.
על הברוטאליות, שתאפיין את הדיכוי המשטרתי של המחאה, תעיד פציעתם של יותר מחמישים שוטרים במהלך התרגיל, כאשר עשרים מהם אושפזו בבי"ח סורוקה. כל הנפגעים היו בקרב השוטרים שהתחפשו למפגינים, בעוד שלא נפגע שום שוטר "בתפקיד", קרי: שוטר שהפעיל כוח מוגזם, כהרגלם של המשטרה ומג"ב. על עוצמת הכוח שהפעילו השוטרים כלפי חבריהם "המפגינים" ניתן ללמוד מההודעה שמסרה הנהלת בית החולים, לפיה השוטרים שנפגעו בתרגיל סובלים משברים, פריקות גפיים ופגיעות בעיניים. לבית החולים ברזילי באשקלון פונו עוד חמישה שוטרים, שאחד מהם לקה בלבו(!).
ההפגנה שנערכה
המחאה בישראל נגד המשבר הקפיטליסטי כבר החלה, אך היא עדיין רחוקה מהמחאה העממית הרחבה ביוון ובארצות קפיטליסטיות אחרות.
כאלף עובדים, המועסקים ב"פניציה אמריקה ישראל", ב"ערבה מיינס" וב"טאואר סמיקונדקטור", הפגינו בשבוע שעבר מול ועידת "גלובס" לעסקים, שנערכה כמדי שנה במלון דייוויד אינטרקונטיננטל המפואר בתל-אביב. המפגינים מחו נגד שר האוצר, רוני בר-און, בגלל סירובו להעניק למפעלים מענקים שהובטחו להם בעבר, וכמה מהם אף התפרצו לדבריו באירוע.
העובדים, שהגיעו מרחבי הארץ, הביעו את חששותיהם המוצדקים, כי חרב הפיטורים תפגע גם בהם. אולם הם הגיעו למקום ההפגנה בחסות מעסיקיהם, באוטובוסים מאורגנים מטעם ההנהלה, ואף תוך תשלום שכר מלא. בנוסף, נאלצו העובדים לדקלם טקסטים שכתבו עבורם אנשי ההנהלה.
כך, לדוגמא, אמר מקסים אוחיון, העובד שמונה שנים כמפעיל של מכונה במפעל המוליכים למחצה טאואר במגדל העמק: "אני מפרנס מעבודתי במפעל משפחה עם שני ילדים, יש לי הרבה חברים שפוטרו, שנמצאים כאן יחד עם מאות אחרים, ואני מפחד כמוהם. לא תהיה לי עבודה אחרת בלי המפעל. יש החלטת ממשלה, שאושרה במשרד התמ"ת, שאנחנו צריכים לקבל מהממשלה 20% השתתפות בהוצאות שלנו, והיחיד שמונע מהממשלה ליישם את ההחלטה הוא שר האוצר".
העובדים, שהפגינו בתל-אביב מול "ועידת גלובס", אינם מאורגנים ומועסקים ברובם בידי חברות רב-לאומיות בבעלות אמריקאית. אגב, אין זו הפעם הראשונה שהנהלות "פניציה" ו"טאואר" דורשות מעובדיהן להפגין למענן. בעת שביתת הנמלים, עובדיהן נדרשו להפגין… נגד שביתת עובדי נמל חיפה, שהתנגדו להפרטה.
ההפגנה שכשלה
הפגנה נוספת, שנערכה נגד מדיניות הממשלה במקביל לוועידת העסקים של "גלובס" היא "ועידת העשוקים", שהתקיימה במוצ"ש (13.12) ברחבת מוזיאון תל-אביב.
אחד ממארגניה, ניצן אביב, כתב עליה במכתבו למערכת "זו הדרך" (17.12): "כישלונה של ועידת העשוקים נעוץ בעיקר בתפיסה הפטרוניסטית השגויה, לפיה רק צעירים מלאי אנרגיה והתלהבות, המחויבים לעקרונות הצדק החברתי והשוויון, יכולים להוביל מחאה חברתית במנותק מהציבור האמיתי, אותו הם שואפים לשרת: ציבור העובדים, המובטלים, העניים, אשר מופלים לרעה ומנוצלים בידי השיטה הקפיטליסטית הדורסנית".
 
ההפגנה שלא התקיימה
אך בשבוע, בו נערכה הפגנה של עובדים למען מעסיקיהם והתקיימה הפגנה של נוער למען העובדים (ללא השתתפות של העובדים עצמם); בשבוע בו ערכה המשטרה את התרגיל הגדול בתולדותיה משום שהכתובת "יוון בוערת" רשומה על הקיר – הפגנה אחת לא התקיימה: הפגנתם של מאות אלפי חברי ההסתדרות, עובדים וגמלאים, נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה, ונגד בעלי ההון, אשר מנצלים באופן ציני את המשבר הכלכלי, אותו הם גרמו במו ידיהם.
בישראל מצטבר זעם חברתי של עובדים ומובטלים, של סטודנטים וחסרי דיור, אך האיגודים המקצועיים וההסתדרות אינם מגייסים אותו למאבק המעמדי הכה חיוני.