שפה משותפת: נציגת תנד"י בוועידת קונפדרציית הנשים הדמוקרטיות העולמית בקולומביה

באמצע ספטמבר הגעתי לבוגוטה, קולומביה, כדי להשתתף בכנס של קונפדרציית הנשים הדמוקרטית העולמית (WIFD), כנציגת תנועת נשים דמוקרטיות בישראל (תנד"י). מדובר בקונפדרציה בת כ-70 שנה, שהוקמה עוד בימי ברית המועצות, כפלטפורמה לשיתוף פעולה של ארגוני הנשים הקומוניסטיים, הסוציאליסטיים והאנטי אימפריאליסטיים מכל העולם.

2016-10-24_180437

נציגת תנד"י נועה לוי מתרגמת את נאומה של הנציגה הפלסטינית מונה אלחלילי (צילום: תנד"י)

נסעתי לשם בלי לדעת למה לצפות. הגעתי לשדה התעופה ונאמר לי שתהיה משלחת קבלת פנים. חיפשתי בשדה את השליחה שתמתין לי, אבל לא היה אף שלט עם שמי. ואז זיהיתי אותן בפינת אולם קבלת הפנים: קבוצת נשים מגוונת ביותר: בראשה אישה עם מראה "אינדיאני" שנראתה בת 18 (גיליתי אחר כך שהיא בת 37!), מאחוריה תורכיה בהירת עור כבת 25, אישה אפריקאית גדולה בבגדים צבעוניים, וארבע נשים לטינואמריקאית בנות כ-50. זיהיתי אותן כי הייתה זו קבוצת נשים אסרטיביות וחזקות, דעתניות ובטוחות בעצמן, שנראו כקוראות תיגר על העולם בעמידתן יחד.

ביליתי שלושה וחצי ימים מוקפת ב-300 נשים מכל העולם, כולן פעילות אסרטיביות ורהוטות, בטוחות בעצמן ובעלות מודעות פוליטית לכל המורכבויות הסבוכות של מציאויות פוליטיות השונות. ללא רגע של הפסקה מ-6:00 בבוקר ועד 23:00 בלילה, דיונים רבים ושונים, פורמליים ובלתי פורמליים, התקיימו במגוון נושאים, אולמות וחדרים במלון טרנדמה הענק בבוגוטה. הדיונים נתנו לי הזדמנות לשמוע בבת אחת על קשייהן של הנשים בתורכיה סביב כל הפיכת השווא והדיכוי שבא בעקבותיה, על הוויכוחים הפנימיים וההתלבטויות בתוך התנועה בברזיל סביב התהפוכות הפוליטיות שהפילו את הנשיאה דילמה רוסף, על המאבקים של הקומוניסטיות ביפאן ועל כוחה הגדול של תנועת הנשים בהודו, לשמוע על מה נאבקות הנשים באקוודור ואיך נאלצות להסוות את עצמן הפעילות בעיראק ובבחריין.

לראשונה שמעתי נשים מכל רחבי העולם מנתחות מצבים פוליטיים שונים ומורכבים והרגשתי את הדבר שידוע לכולנו ברמה התיאורטית, אבל לא מוכר בחיי היומיום – והוא עד כמה כולנו בכל זאת שייכות לאותה תנועה, אותו זרם מחשבתי, אותה פוליטיקה. אנחנו יושבות בארצות מרוחקות ובקושי מכירות את ההיסטוריות והתנאים השונים של המאבקים שכל אחת מאיתנו מנהלת, אבל כשאנחנו מסבירות זו לזו את הפוליטיקה שלנו ההבנה של העקרונות הפוליטיים, ההיגיון הבסיסי של האסטרטגיה שאנחנו מיישמות במקומות השונים – היא מיידית. הנשים מאמריקה הלטינית הבינו את הקשיים וגם החשיבות בשיתוף הפעולה היהודיערבי בתוך התנועה הקומוניסטית בארץ מהר יותר מרוב היהודים והערבים שהכרתי. למרות שכבר מזמן אין קומינטרן, אין ברה"מ, האינטרנציונל הסוציאליסטי שייך למעצמות הקפיטליסטיות – התנועה הקומוניסטית העולמית עדיין מרגישה כמו תנועה מחוברת ברמה הרעיונית ומתואמת ברמת המעשה.

כמובן שיש ויכוחים. מברזיל ומאקוודור הגיעו כמה קבוצות שונות לכנס, ועמדותיהן ביחס לשלטון הקיים בארצותיהן מנוגדות – אלה תומכות בנשיא ואלה מתנגדות לו, אלה רוצות בהחזרת נשיאת ברזיל לשלטון ואלה אומרות שהשמאל אינו מוכן לבחירות. הבריטיות רוצות להתמקד בביקורת מדיניות הפנים הקפיטליסטית של המעצמות והספרדיות רוצות להתמקד יותר במחוייבות לנשים בקולוניות לשעבר של המעצמות, וכן הלאה. בפאנלים הרשמיים המנחות פתחו את הדיונים בנושא מסוים על הבמה, ואז עלו בזו אחר זו הנשים מכל ארגוני הנשים בעולם וסיפרו על הנעשה בנושא בארצן, וחילקו חומרי הסברה. אני, כמבקרת בפעם הראשונה נזרקתי בבת אחת ללמוד להכיר את מאבקיהן של חברותי מכל רחבי העולם.

היפאניות הזהירו ממדיניות המיליטריזציה של יפן, המכוונת לדעתן לסיוע למלחמות האימפריאליסטיות במזרח התיכון. הברזילאיות הציגו ניתוח עומק של מבנה מערכת הבריאות המתעלם מצרכיהן של העניים בכלל ושל הנשים בפרט. הן בונות כוח ארצי במטרה לאפשר שביתה כללית, שכרגע לטענתן לא מתאפשרת במבנה המפוצל של ארגוני העובדים הקיים. המקסיקניות הזהירו מלחצים אימפריאליסטיים וקפיטליסטיים על ממשלתן, והרוסיות ביקשו לצרף ארגוני נשים מרקסיסטיים מכל רחבי הגוש המזרחי לשעבר – מבלורוס, מולדובה, אוקראינה ואבחזיה (המדינה שפרשה מגרוזיה בשנה שעברה) כחלק מהתארגנות מחודשת של התנועה הקומוניסטיות לשיתוף פעולה בכל האזור.

אך הנושא המרכזי של הכנס היה התמיכה הבינלאומית בהסכם השלום הקולומביאני. לאחר 4 שנים של משא ומתן, הגיעה הממשלה להסכם עם הכוחות המזויינים המהפכניים של קולומביה – צבא העם (FARC), ארגון הגרילה השמאלי שבמקור היווה את הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית הקולומביאנית. התמיכה בהסכם השלום בקולומביה באותו הרגע היתה עניין מסוכן – האבטחה הכבדה שהושמה על הכנס הראתה זאת. במרחק רבע שעה הליכה מהמלון לכל כיוון מוקמו שומרים חמושים בכל פינה וכל כמה מטרים, כדי להגן על משתתפות הכנס מחטיפות ופיגועים בידי הימין. ואכן, נאמר לי בכנס שבשבועות שבין גיבוש ההסכם הסופי לבין הכנס נהרגו בידי הימין בין 10 ל-15 פעילים תומכי הסכם, כמה מהם במכונית נפץ בתוך בוגוטה עצמה ימים ספורים לפני הגעתי לקולומביה. אבל – מי כפעילה ישראלית כמוני שרגילה למציאות של טרור תיבהל מסידורי האבטחה של כנס קומוניסטי עולמי?

הסכם השלום בקולומביה

הגרילה נלחם הן בכנופיות הימין הרצחניות ("הפרהמיליטרס") המקיימים קשר הדוק עם הצבא, והן בצבא הקולומביאני עצמו במשך 50 השנים האחרונות, ושמר על אוטונומיה במחוזות שלמים במדינה שמתנהלים באופן עצמאי, ומקיימים מערכות חינוך ורווחה עצמאיות שכיסו ברגעי השיא של הארגון כמעט 50% משטחי קולומביה.

הארגון הוקם בעקבות תוכנית האמריקאית בשנות ה-60, תוכנית במסגרתה האמריקאים הקימו מחנות אימונים בקולומביה עבור אזרחים קולומביאנים שהתנגדו לקומוניזם, כדי לחמש ולאמן קבוצות גרילה "למקרה שיהיה בהן צורך" במאבק נגד כוחות השמאל. אותן קבוצות מיהרו למצוא את הצורך ולתקוף קומוניסטים בכל רחבי קולומביה, ובתגובה למתקפותיהן הוקמה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית דאז, כאמור. הארגון החלק בלוחמה ארוכת שנים נגד המיליציות החמושות שארגנו האמריקאים, שהפכו בהמשך למיליציות הימין העכשוויות המכונות הפרהמיליטרס.

רבים סבורים שבשנות ה-70 עם כניסת הסחר בקוקאין לשוק הקולומביאני כשחקן מרכזי (כשליש מהיצוא במדינה הוא יצוא של קוקאין), הארגון החליט לשתף פעולה עם הסוחרים, ובכך לאפשר לאיכרים מקור הכנסה טוב, גם אם לא חוקי, ולמכור רעל לאמריקאים. המיליציות אחרות בקולומביה, מימין ומשמאל, נכנסו די מהר גם הן לעסק, ודי מהר הלוחמה בין המיליציות של הימין והשמאל הפסיקה להיות אידיאולוגית ברובה, והפכה לוחמה פשוטה על קרקעות לגידול סמים, מלחמת כנופיות לכל דבר ועניין. רמות האלימות והפגיעה באזרחים הלכו וגברו, והשחיתות של חלק מהזרועות בשטח הלכה וגבר גם היא, מעצם הקרבה לסחורה היקרה כל כך והכוח הבלתי פרופורציונלי שהיא והנשק השאירו בידי המפקדים המקומיים.

יצוין שהארגון ניסה להתפרק מנשקו לראשונה בשנות ה-80, אך מיד לאחר שעשה זאת כל הנהגתו הלא חמושה נרצחה בידי השלטון ועוזריו. ניסיון זה החזיר את התנועה לנשק, ובשנות ה-90 הארגון ערך שורה של פיגועי ענק בתשתיות, חטיפות של אנשי שלטון, בעלי הון וקרוביהם. יש שהאשימו את הגרילה גם בחטיפות של נערים לצורך גיוסם הכפוי לשורות הארגון. בעשור האחרון הארגון הודיע רשמית על הפסקת השימוש שלו בחטיפות, וניסה שוב ושוב לשאת ולתת על הסכם שלום.

הקונפדרציה העולמית של נשים דמוקררטיות, ובעיקר התנועה הקולומביאנית בתוכה, לקחה חלק מרכזי בשיחות השלום. מתוך אג'נדה שמצד אחד, מסרבות לראות בגרילה כארגון טרור ולשלול את הלגיטימיות של מאבקו, ומצד שני רואה בפני עיניה את האינטרסים של העם הקולומביאני בכלל והנשים בפרט, הסובלות מהתמשכות האלימות והלחימה במשך עשרות שנים, תמכה הנהגת הארגון באופן אמיץ בתהליכי השלום והתקבלה כמתווכת מרכזית בשיחות השלום הממושכות שהתקיימו בהוואנה, קובה, בין הצדדים. מלבד קובה, השקיפו והשתתפו בגיבוש ההסכמים גם נציגי האיחוד האירופי וארה"ב, מה שהביא לזהירות יתר ביחס להסכמים בעמדות התנועות האנטי אימפריאליסטיות השונות שיוצגו בכנס. נציגותנו במו"מ אף הכניסו להסכם פסקה הנוגעת להגנה על זכויות הנשים בגרילה (המהוות 40% מהכוחות הלוחמים) ועל סוגיות של פגיעות מגדריות בשל המלחמה בכלל.

הסכם השלום מציע התפרקות הגרילה מנשקה בתמורה לחנינה כללית ללוחמיו, שנחשבו טרוריסטים וסוחרי סמים, והתחייבות לאפשר להם להתמודד בבחירות הבאות במסגרת הכללים הדמוקרטיים. בנוסף, ההסכם מדבר על רפורמת קרקעות גדולה (סיבה נוספת להקמת הארגון היתה תוכנית ממשלתית בתחילת שנות ה-60 לרפורמה של ענף החקלאות, שנישלה מיליון איכרים מאדמותיהם, וריכזה את האדמות בידיים מעטות ועשירות) המלווה בתוכניות הדרגתיות להכשרת החקלאים לגדל גידולים מגוונים לצריכה מקומית ולא סמים ליצוא בלבד. כמו כן, ההסכם מבטיח את המשך עצמאותן של מערכות החינוך והרווחה המקומיות, תוך כדי מימונן מהקופה הציבורית.

הבעיות המרכזיות הן שההסכם אינו מתמודד עם המשך פעילותן של קבוצות הפרהמיליטרס, המיליציות החמושות מימין, המעורבות אף הן בסחר בסמים, בטרור ישיר נגד אזרחים, ומקיימות קשר נרחב ומוכח עם הצבא הקולומביאני. העדר פירוקן מנשק מעלה שאלה גדולה – כיצד יגנו על עצמם הלוחמים שהתפרקו מנשקם מאויביהם הוותיקים, וכיצד ייפסק באמת הסחר בסמים שהוא הגורם העיקרי למלחמות הבלתי פוסקות ברחבי קולומביה כאשר, כל עוד המיליציות הרצחניות ביותר עדיין פועלות בהם.

משאל העם התקיים ב2 באוקטובר האחרון, לפני כשלושה שבועות, ותוצאתו היתה פער של עשיריות אחוז מעטות לטובת הצד המתנגד להסכם. התנגדות הימין, המגובה בכנסייה שיצאה נגד הסכם השלום, הצטרפה להשפעת שטיפת המוח ארוכת השנים ששכנעה את הקולומביאני הממוצע כי לוחמי הגרילה הם חבורת סוחרי סמים טרוריסטים צמאי דם וכופרים, שאסור לסלוח להם ולא ניתן לתת בהם אמון.

למרבה השמחה, הנהגת הגרילה הראתה אחריות ויצאה מיד בהודעה רשמית כי אין בכוונתה לוותר על הניסיון להגיע להסדר מדיני ולהפסיק את רצף הלחימה בן 50 השנה. ממשלת קולומביה הצטרפה להנהגת הארגון, והודיעה אף היא על חזרה מיידית לשולחן המו"מ, ויש סיבה טובה להניח שהמאמצים הללו ימשכו עד להגעה להסכם.

מהכנס יצאתי לסיורים ברחבי קולומביה לחיזוק היכרותי עם הקהילה הפלסטינית הגדולה והחזקה של ברנקייה, צפון קולומביה, להתאהבות טוטאלית בקולומביה, ולשאלות רבות שעוד יש להרהר בהן – מה נכון לעשות עם הקיום של תנועות קומוניסטיות ואנטיאימפריאליסטיות מקבילות אלינו בעולם הרחב? כשאין גורם מאחד כמו ברה"מ, איך נכון ללמוד אלה מניסיונם של אלה? איך ניתן לחזק את הקשרים, את התמיכה ההדדית? איך ניתן להשתמש בהיותנו חלק מתנועה עולמית עבור חיזוק הפעילות המקומית שלנו?

נועה לוי

המאמר עומד להתפרסם בגיליון 'זו הדרך' הקרוב