העמותה "עמק שווה" פרסמה באחרונה מסמך הבוחן את השימור של אתרי המורשת המזוהים עם היסטוריה יהודית לעומת השימור של אתרי מורשת המזוהים עם תרבויות מיעוטים בישראל. במסמך שני חלקים. החלק הראשון בוחן את מדיניות הממשלה בשימור ובפיתוח של אתרי מורשת מתוך התמקדות במערכות החוקים, בפרויקטים הממשלתיים, במימון לאתרים ובחלוקת התקציב הממשלתי. החלק השני מציג את עבודות השימור בשנים האחרונות בשלוש ערים עתיקות: באר שבע, רמלה ויפו.
העיר רמלה ב-1932 (צילום: ויקימדיה)
במסמך "עמק שווה" נכתב: "הערים הללו שונות זו מזו במעמד הסוציו–אקונומי, ולמעמדן יש השפעה ישירה על חוזקם של המנגנונים העירוניים המאפשרים את הניהול שלהן ואת מעמדן הסמלי בחברה הישראלית בכללותה; אך הן דומות זו לזו בכך שהתפתחותן ההיסטורית של כל אחת מהן מלמדת על חשיבותן של אוכלוסיות לא יהודיות להתפתחות הארץ לאורך הדורות". המסמך מלמד כי קיימת הטיה מובנית במערכות החוקים בישראל: "הטיה זו מעודדת חלוקה לא שוויונית של המשאבים המיועדים לפיתוח אתרי מורשת בישראל: מצד אחד, היא מאפשרת התמקדות באתרים המייצגים מורשת יהודית של המרחב; מצד שני, היא מעודדת את ההתעלמות ואת המחיקה של אתרים המייצגים מורשת שאינה יהודית של המרחב".
אחת הערים המפוארות בעולם
שיא תפארתה של רמלה היה במאות ה-10 וה-11 לספירה, אז היא התפרסה על פני כ-4 קמ"ר. ההיסטוריון בן המאה ה-10 אל–מוקדסי תיאר אותה כאחת הערים המפוארות ביותר בעולם באותה תקופה. לאורך שנות קיומה של העיר נבנו בה מפעלים הנדסיים מהמרשימים בישראל: אמת מים הובילה מים לעיר ממעיינות המים ליד תל גזר, הנמצאים כ-10 ק"מ מרמלה. את המים אגרו במערכת בריכות הפזורה ברחבי העיר. המסגד הלבן בעיר נבנה ככל הנראה עם הקמתה ושימש כמסגד הגדול שלה.
רמלה המשיכה להתקיים כעיר רב תרבותית ברציפות אל תוך המאה ה-20. בשנת 1948 היא נכבשה בידי כוחות צה"ל ב'מבצע דני'. מתוך 17 אלף תושבי העיר נותרו רק כ-400, והם רוכזו בשכונה אחת בעיר שנודעה בכינוי "גטו רמלה" .
במקום התושבים הערבים–פלסטינים שגורשו, שוכנו ברמלה תושבים חדשים שהגיעו לישראל בגלי ההגירה הגדולים לאחר הקמתה. לאורך השנים לא הושקעו תקציבים משמעותיים בפיתוח העיר והיא הייתה לעיר ענייה בתחתית המדדים הסוציו–אקונומיים בישראל. לפי המדד שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2019 שויכה רמלה לאשכול 4 מתוך 10. בשנת 2018 חיו ברמלה כ-75 אלף תושבים, ובהם 57 אלף יהודים ו-18 אלף ערבים.
לפי ממצאי "עמק שווה", על אף שבעיר קיימים מבנים מונומנטליים שחשיבותם ההיסטורית להבנת התפתחות המרחב תחת השלטון האסלאמי רבה, העירייה כמעט לא השקיעה כספים בפיתוחם. עד הקמתה של רשות העתיקות בשנת 1990, נערכו בעיר רק חמש חפירות ארכיאולוגיות. עד היום טרם בוצעה בעיר חפירת מחקר נרחבת.
גם הפיתוח התיירותי בעיר לוקה בחסר, ולא קיימת שום תוכנית כוללנית לפיתוח התיירות בה. בשנת 2016 הבטיח שר התיירות דאז, יריב לוין (הליכוד), להשקיע כספים בפיתוח ובשדרוג של אתרי התיירות המרכזיים בעיר. בפועל הושקעו כספים רק בפיתוח אתרים נקודתיים, בהם בריכת הקשתות.
ללא תוכנית, ללא השקעות
"ההתמקדות באתרים מסוימים בלא תוכנית כוללת מונעת מהעירייה בחינה מדוקדקת של אתרי המורשת המרכזיים של העיר והכנת תוכניות כדי לשלב אתרים בתהליכי פיתוח רחבים יותר", צוין במסמך. כפועל יוצא, אתרים רבים המשקפים את המורשת המוסלמית והפלסטינית של העיר מוזנחים ואפילו נמחקים. חמאם רדואן שבמרכז העיר העתיקה של רמלה הוא מבנה מרשים המתוארך לתקופה העות'מאנית. כיום חדר המבוא שלו חשוף ומגודר, אך שאר חלליו קבורים מתחת לחניון של אולם אירועים סמוך. בשל מיקומו המרכזי, הוחלט לאפשר את השימור והפיתוח של האתר, אולם בסופו של דבר החלטה זו לא יצאה אל הפועל. בשטח הפתוח של החמאם משליכים עוברים ושבים פסולת וקבלני בניין באזור מרוקנים בו פסולת בניין באופן בלתי חוקי.
הרובע הארמני בעיר סובל גם הוא מהזנחה. על פי עדויות היסטוריות, מאז התקופה הצלבנית חיה ברמלה קהילה ארמנית. בשנת 2001 החליטה העירייה להרוס חלקים גדולים של הרובע על מנת להקים חניון לבאי השוק שבקרבת מקום. "מבקרים חדי עין המגיעים לאזור יכולים להבחין כיום בשרידי המבנים המפוארים במקום, אך בלא שום שימור גם הם הופכים עיי חורבות. נדמה כי בלי להפחית בחשיבות המובנת של מציאת מקומות חנייה למבקרים המגיעים לשוק של רמלה, נדרשת תוכנית סדורה וכוללת לפיתוח העיר ולשימור אתרי המורשת שלה."
