מתן ישראלי (40) הוא פעיל מרכזי בשלוחה הישראלית של התנועה "המרד בהכחדה" (הידועה גם בראשי התיבות XR – Extinction Rebellion). שוחחתי עמו השבוע בנושא משבר האקלים והתנועה בה הוא חבר.

המטרה המוצהרת של 'המרד בהכחדה' היא לאלץ ממשלות ברחבי העולם להתמודד עם משבר האקלים. אילו דרישות אתם מציבים?

המשבר הוא פוליטי–חברתי. אם נמשיך לדבוק בתפיסה 'עסקים כרגיל', נוביל לקריסת כל המערכות תומכות החיים שמאפשרות לנו להתקיים כציביליזציה. אם המעבר לכלכלה נטולת פחמן יהיה איטי מדי אנחנו עלולים לחצות את ה'טיפינג פוינט', הנקודה שמעבר לה אין יכולת לשלוט בתהליכים. תהיה קפיצה כה מהירה בטמפרטורות בעולם שלא נדע לעצור. הכחדת המינים הצפויה היא בעיה לא רק משום שאכפת לנו שמין של חרק ייעלם. הבעיה היא שאותה התחממות תנתק את שרשרת המזון שממנה אנחנו מתקיימים.

מחאה של פעילי המרד בהכחדה במרכז תל–אביב בחודש שעבר (צילום: המרד בהכחדה)

עלינו להחליט לאן פנינו: האם אנחנו ממשיכים לדהור אל עבר פי תהום או שאנחנו מצליחים ללחוץ על הברקס. זו לא בקשה צנועה – זו בקשה טוטאלית. צריך להיות מאד אופטימי כדי לחשוב שהתאגידים הגדולים יענו לה. לכן האסטרטגיה שלנו איננה בקשה, אלא ניסיון לקבוע עובדות. ליצור מומנטום שמשתק את 'העסקים כרגיל' ומשבש את אורח החיים, ומחייב אנשים להבין שזה לא משבר קטן וחולף שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. הדרישה הראשונה שלנו היא 'אמרו את האמת', כלומר להכיר במציאות הקשה. זה לא מבוסס על תחושת בטן אלא על קונצנזוס מדעי שאין ספק לגביו, על דו"חות של בכירי המדענים בעולם: משבר האקלים כבר כאן.

הדרישה השנייה שלנו היא לפעול. הפעולה צריכה להיות דרמטית ונחושה. לפי האמנות וההסכמים הבינלאומיים היעד הוא הגעה לאיזון פחמני עד שנת 2050. אך זה לא מספיק. אנחנו בתנועה אומרים שההסכמות הקיימות אינן רלוונטיות, משום שהמדע לא תלוי בנכונות וברצון של פוליטיקאים ותאגידים. הבעיה היא שיש עדיין כמה מכחישי אקלים גדולים כמו טראמפ, בולסונרו ופוטין. אלה כוחות פוליטיים שמחוברים לתאגידים ולמולטי–מיליארדרים המתנגדים לשינוי. המשבר קשור מאד בשיטה הקפיטליסטית.

אם כך, האם אתם טוענים ש"המרד בהכחדה" הוא בהכרח גם מרד אנטי–קפיטליסטי?

"כן. אני חושב שהקפיטליזם בצורתו הנוכחית הוכיח שהוא למעשה קניבליזם. הרעיון של גידול מתמיד הוא הרסני, ושורת הרווח הקפיטליסטית היא בסופו של דבר שורת נזק סביבתית. הרעיון כי מטרתו הבלעדית של תאגיד היא לייצר רווח לבעלי המניות שלו, שהוא בעצם הבסיס של הקפיטליזם, זו טעות. תפיסה זו הובילה לניצול עובדים, לזיהום ולהרס סביבתי. התנהלות זו אסור שתימשך. גם הילדים של טייקונים צריכים, בסופו של דבר, מים נקיים ואוויר שאפשר לנשום.

הדרישה השלישית שלנו היא 'פוליטיקה של תקווה'. המוסדות הפוליטיים הקיימים כמעט בכל המדינות הם מאד מוגבלים ביכולתם להתמודד עם המורכבות של המשבר. הפוליטיקאים מחוברים להון, נבחרים לקדנציות קצרות ולכן מתמקדים רק בשינויים קצרי טווח ולא עמוקים. עלינו ליצור שיטה פוליטית חדשה, שוויונית ודמוקרטית יותר. אתגר נוסף הוא שהסיפור הסביבתי מנוכס ומתויג בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הימין צריך להבין שאין לכך שום הצדקה, משום שהמשבר והשלכותיו ישפיעו על כולנו.

מצד אחד אתה אומר שמשבר האקלים אינו סוגיה פוליטית של ימין מול שמאל, ומצד שני אתה מצביע על האשמים העיקריים: התאגידים הגדולים והפוליטיקאים הקשורים בהון. זו עמדה מובהקת של השמאל הסוציאליסטי.

השמאל הישראלי הוא לא ממש סוציאליסטי. החלוקה בין שמאל וימין בארץ מוגדרת בעיקר על סמך היחס לשטחים ולשאלות לאומיות. בשאלות של 'יחסינו לאן', כמעט כולם בפוליטיקה הנוכחית מחוברים להון ואין ביניהם הבדל ממשי. אנחנו מנסים להימנע מהשיוך לשמאל, למרות שאם תבחן מי אומר דברים דומים לנו – אז כן, אלה אנשים בשמאל. בתנועה חברים גם אנשי ימין – אלה המבינים את המסר של המרד בהכחדה, שהוא מעבר לפוליטיקה.

מה האסטרטגיה הפוליטית שלכם, אם כך?

עד היום, האקטיביזם הסביבתי כשל. כבר 40 שנה אנחנו יודעים שהעולם מתחמם ומבינים את חומרת המצב, ועדיין לא הצלחנו לשנות את כיוון ההתפתחות. חתימה על עצומות וארגון צעדות לא שינו דבר. האסטרטגיה שלנו היא אי–ציות אזרחי המוני ולא אלים. זו הדרך היחידה לזכות בתשומת הלב הציבורית ולשבש את 'העסקים כרגיל'. באנגליה הצליחו הפעילים, רובם צעירים מאד, לשתק את לונדון באמצעות השתלטות על כיכרות וגשרים למשך שבועיים, ואלפים מהם נעצרו. כשהם חוסמים בגופם את הכניסה לבנקים, לפרלמנט, למוקדי קבלת ההחלטות – קשה היה להתעלם מהם. אנחנו מנסים לשחזר את זה ברחבי העולם.

מה המבנה הארגוני של "המרד בהכחדה"? האם יש הנהגה? מי מקבל את ההחלטות?

'המרד' היא תנועה גלובלית עם מבנה מבוזר מאד. אין בעצם חברות פורמלית בתנועה. 'המרד' התחיל באנגליה, במחאות נגד משבר האקלים באוקטובר 2018. בקנה מידה עולמי, מתקבלות ההחלטות בבריטניה ובעוד כמה מדינות אירופיות. מצב זה חיוני לתקן עכשיו כשהתנועה היא גלובלית. אנחנו מצביעים על הצורך בדה–קולוניזציה שלה, כך שלא האירופים יכתיבו את המסרים והפעולות לדרום הגלובלי. אנחנו מעוניינים להשתחרר מדפוסים אלה. זה טרם קרה, אבל זו המטרה הנכונה.

אסף טלגם