בגיליון "זו הדרך" הקרוב יתפרסם ראיון עם מוחמד אומידבר, דובר מפלגת טודה, מפלגת הקומוניסטים של איראן, חבר הלשכתה הפוליטית ועורך ביטאונה.
מה היו גורמי המפתח בשנים האחרונות של שלטונו של השאה שהובילו למהפכת 1979 באיראן?
מהפכת פברואר 1979 באיראן החלה כמהפכה לאומית ודמוקרטית. זו דוגמא להתקוממות חברתית המונית בנסיבות המיוחדות של צמיחת הקפיטליזם באיראן.
פעילות קומוניסטיות מפגינות בטהראן ב-1979 נגד החובה לכסות את שער ראשן (צילום ארכיון: הומניטה)
בשנות ה-60 וה-70 סבלה החברה האיראנית ממשבר מבני עמוק בשל הרחבת יחסי הניצול הקפיטליסטיים. נציגי המעמד הבורגני שלטו בחיים הפוליטיים והכלכליים של המדינה. ההשפעה הגוברת של ההון האימפריאליסטי בכלכלה האיראנית, יחד עם מדינת משטרה שחתרה לשמור על משטר השאה הרודני, גרמו למעמד הביניים לרדת מנכסיו עוד ועוד.
מצב זה הוביל גם להיחלשות המעמד הכלכלי של הבורגנות הלאומית. ראוי לציין כי באותה תקופה מעמד הפועלים חווה צמיחה צנועה, עקב הגירה של מספר גדול של אנשים מאזורים כפריים לערים כתוצאה מרפורמות הקרקע שהמשטר הנהיג כדי לחסל את האיום של בעלי קרקעות אמידים על השאה.
כל אלה העניקו למעמד הפועלים הגדל משקל חברתי חשוב במבנה המעמדי של החברה שלנו. מהפכת 1979 נבעה ממשברים חברתיים–כלכליים חמורים ומהסתירות המעמדיות שנוצרו מתוך דיכוי מעמדי חריף ושלטון פרו–מערבי. המהפכה האיראנית גייסה מיליוני אנשים נגד המשטר: עובדים, איכרים וזעיר בורגנים.
הרוב המכריע של הציבור תמך במהפכה ובהפלת משטר השאה. מיליונים פקדו את הרחובות. מה היו דרישות המפתח של ההמונים במהפכת 1979? האם מדינה תיאוקרטית הייתה אחת מהן?
כאמור, מגוון רחב של כוחות חברתיים – ממעמד הפועלים ועד הבורגנות הלאומית, לרבות מעמד הביניים והבורגנות הזעירה – השתתפו במהפכה מתוך תפישות עולם שונות ותכננו תכניות שונות.
הסיסמה העממית המשותפת הייתה "חופש, עצמאות וצדק חברתי". זו גם הסיסמה של המפלגה שלנו עד היום. הכוחות הדתיים התעקשו להוסיף את הדרישה לכונן "רפובליקה אסלאמית" לדרישת העם ולסיסמאות המהפכה, מבלי לחשוף בפני הציבור את משמעותה בפועל או את מאפייניה של אותה רפובליקה שעתידה לקום.
מדוע וכיצד הייתה ידם של כוחות האסלאם הפוליטי על העליונה? מדוע כשלו כוחות מהפכניים אחרים, חילוניים, בבלימתם?
הטענה של השלטונות הנוכחיים באיראן היא שהעם האיראני יצא לרחובות כדי להפיל את משטרו של השאה וביקש בהמוניו לכונן את "שלטון האסלאם".
במציאות, למהפכת 1979 היה הקשר חברתי ומעמדי ברור, והעם דרש קודם כל להשתחרר מההשפעה ההרסנית של האימפריאליזם הארצנו, להבטיח את עצמאותה הכלכלית והפוליטית של איראן, ולבצע דמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים והתרבותיים של החברה.
אבל את המהפכה של 1979 הובילו בסופו של דבר כוחות דתיים רדיקליים. הסיבה העיקרית לכך היא, שמיד לאחר ההפיכה שארגנו CIA ו–MI6 ב-1953, שהקימה מחדש את משטר השאה, כוחות השמאל דוכאו באכזריות.
מפלגת טודה הכוחות הלאומיים, ובהמשך גם כוחות הגרילה (לרבות הפדאיון והמוג'האדין) – סבלו כולם מדיכוי חריף של כוחות הביטחון של השאה. לעומת זאת, ראו משטר השאה וכוחות הביטחון שלו במוסדות הדת ובמסגדים כלי חשוב בהתמודדות מול תנועות השמאל והקומוניסטים.
ואכן, ממכתבים שהחליפו הנשיא האמריקאי דאז ג'ימי קרטר והמנהיג הדתי עלי חמינאי עולה, כי ארצות הברית מוכנה הייתה לסבול את השלטון האסלאמי, בתנאי שיתחייבו האייתולות להקהות את השפעתה של המפלגה הקומוניסטית באיראן בעידן שלאחר המהפכה.
מדוע כשלה מהפכת 1979 לחולל שינוי מהותי? האם היה הדבר בלתי–נמנע? האם כוחות מהפכניים אחרים, כולל מפלגת טודה, יכולים היו לפעול אחרת ולשנות את כיוון המהפכה?
המהפכה האיראנית השלימה בהצלחה את השלב הפוליטי הראשון שלה – הפלת המשטר הרודני של השאה. למפלגתנו היה ברור כי על מנת שהמהפכה תצליח, עליה לעלות שלב, ולהחליף גם את הסדר החברתי–כלכלי. לצערנו, הרפובליקה האסלאמית של איראן ירשה את הסדר הכלכלי והחברתי שקדם לה.
דרשנו אז להלאים את הבנקים ואת החברות הרב–לאומיות, כמו גם לבצע רפורמה רחבה בבעלות על הקרקע. האימפריאליזם האמריקאי וכוחות הריאקציה המקומיים המשיכו לבחוש בנעשה באיראן, גדעו את המהפכה באיבה והכשירו את הקרקע לחומייני ולאנשיו לעצור את התכניות הללו ולהקים משטר תיאוקרטי ורודני.
באותה עת, מודעת לאתגרים שעמדו בפני המהפכה, קראה מפלגתנו להקים חזית עממית יחד עם כוחות מהפכניים אחרים, כדי לוודא שהתנועה המהפכנית לא תיפגע או תיעצר. ואולם, הדבר לא התרחש בשל פערים פוליטיים משמעותיים בין כוחות אלה.
ברור עתה, כי לו הצליחו כוחות השמאל הדמוקרטי להתאחד, אפשר היה לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי במדינה ולהוביל לתוצאה אחרת. כוחות הריאקציה הצליחו, בתוך שלוש שנים, לתקוף את הכוחות השמאליים והדמוקרטיים בזה אחר זה ולבסס משטר אבסולוטי באיראן.
מה עמדתה של מפלגת טודה לגבי תוצאות המהפכה בכל הנוגע לדמוקרטיה, לשוויון מגדרי, לזכויות המיעוטים האתניים והדתיים ולזכויות העובדים באיראן?
40 שנה עברו מאז המהפכה, ובאיראן יש משטר עריצות, שאינו שומר על זכויות אדם. בעשורים האחרונים אנו עדים לחוקים המגבילים את זכויות הנשים ומקבעים את מעמדן כאזרחיות סוג ב'. זאת, למשל, באמצעות חוקים המתירים נישואי קטינות החל בגיל 11, כמו גם אכיפת הפרדה מגדרית במוסדות ציבוריים כמו בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי חולים.
המשטר הנוכחי באיראן אף פגע בזכויות היסוד של המיעוטים האתניים, הלאומיים והדתיים. גם יחס המשטר לזכויות עובדים ואיגודים מקצועיים נותר מזעזע כפי שהיה יחס המשטר שקדם לו. מנהיגי איגודים מקצועיים רבים נכלאים או מוגלים. המדינה מגבילה פעילות איגודים מקצועיים ולעתים נאלצים אנשיהם לרדת למחתרת.
כמו כן, המשטר מעולם לא הכיר בזכות של האיגודים המקצועיים לפעול. הוא מתיר רק למועצות העבודה האסלאמיות, או לגופים משותפים של המעסיקים, נציגי הממשלה והעובדים לפעול. כך מפר המשטר את האמנות של ארגון העבודה הבינלאומי.
במהלך 40 השנים האחרונות דורשות תנועות חברתיות רבות שינוי באיראן. האם התנועות הללו שואפות לתקן את המערכת באופן מינורי, או שמא הן מכוונות לשינוי מהותי יותר בסדר החברתי?
בשני העשורים האחרונים הוקמו באיראן תנועות חברתיות רבות. הן דרשו שינוי באופן שבו איראן נשלטת ומתנהלת. ב-1997 מונה מוחמד ח'אתמי לנשיא איראן. הוא הבטיח רפורמה בחוק ובמשפט, ומאחוריו עמד כוח חברתי רב–עוצמה, לרבות תנועות חברתיות וארגוני נשים, נוער וסטודנטים. ח'אתמי השיג למעלה מ-20 מיליון קולות בבחירות, אבל הבטחות ממשלתו לא מומשו.
אך ח'תאמי היה שבוי באמונתו העמוקה כי השינוי יוכל להתממש רק כאשר יתיר זאת "המנהיג הדתי העליון", וכי אל לשינוי פוליטי לחצות את "הקווים האדומים" של הרפובליקה האסלאמית. במשך שמונה שנות נשיאותו של ח'אתמי, למרות הפוגה מסוימת בעוצמת הדיכוי, לא חל שינוי ממשי והמשטר הצליח לנטרל את שאיפות השינוי של התנועות החברתיות.
מאז, החריפו התנאים החברתיים–כלכליים באיראן ושיעורי העוני הם חסרי תקדים. לפי הערכות, כ-40% מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני. זאת, בעוד שהמשטר הרוויח מעל ל-800 מיליארד דולר ממכירת נפט בשלושת העשורים האחרונים.
אנו עדים עתה לרדיקליזציה של העם האיראני. בסוף 2017 ובמהלך 2018 נערכו פעולות מחאה ב-80 ערים איראניות שהמשטר דיכא בפראות. בשלושת החודשים האחרונים התקיימו שביתות ממושכות של עובדים בענפי מפתח כגון פלדה, רכב וחקלאות בדרום המדינה. אנשים דורשים לשים קץ למדיניות הניאו–ליברלית הנוכחית המאופיינת בהפרטות, ברפורמות צנע ובשחיתות.
גם מחוץ לאיראן, יש הרואים ברפובליקה האסלאמית דווקא כוח בעל מאפיינים מתקדמים שמטרתו להגן על הריבונות הלאומית מפני האימפריאליזם האמריקאי. כיצד אתה מסביר זאת?
אחד המוטיבים המרכזיים של המהפכה היה התנגדות לאימפריאליזם, ובייחוד לארה"ב שהתערבה בארצנו פעם אחר פעם ובזזה את המשאבים הלאומיים שלנו, לרבות נפט וגז. המנהיגים הדתיים השתמשו בסיסמאות אלה, שנתפשו בעיקר כסיסמאות שמאליות, כדי לבסס את מעמדם בתנועה המהפכנית באיראן.
ואולם, הסיסמאות האנטי–אמריקאיות שלהם אינן נגזרות מתפישתנו. השקפתנו לגבי התפקיד ההרסני של ההון הבינלאומי גורסת שכוחות אנטי–אימפריאליסטיים צריכים להתאחד ולעבוד יחד כדי לבנות עולם אחר. לעומת זאת, המודל הכלכלי של המשטר באיראן הוא קפיטליזם ניאו–ליברלי עטוף בסיסמאות אסלאמיות ריקות.
כמו כן, עבור המשטר האיראני, הגברת השפעה באזור ובניית אימפריה אסלאמית אזורית ממלאות מקום עיקרי במדיניות החוץ. לכן, חשוב לציין כי בנקודות מרכזיות בהיסטוריה של המזרח התיכון, סייע המשטר האיראני לתוקפנות האימפריאליסטית באפגניסטאן ובעיראק.
הממשל האמריקני נוקט עתה בגלוי במדיניות של שינוי משטר באיראן. מה עמדת המפלגה לגבי האפשרות של התערבות חיצונית כזו?
בגילוי דעת של הוועד המרכזי של טודה, שראה אור ב-1 במאי 2018, הצהרנו כי התיאום המדיני והביטחוני בין שלטונות סעודיה, ישראל וארה"ב הוא מקיף וחזק ממבעבר. ציינו גם כי הסיכון לעימות צבאי ישיר בין ישראל לאיראן גבוה כעת מאי פעם.
המדינה שלנו, והמזרח התיכון כולו, מתמודדים שוב עם איום רציני וחמור ביותר של סכסוכים צבאיים שיהיו להם השלכות חמורות על איראן ועל האזור. המדיניות ההרסנית של ארה"ב, ישראל וסעודיה לא רק שלא תוביל לשחרורה של איראן מטלפי המשטר התיאוקרטי הנוכחי, אלא בדומה למלחמת איראן–עיראק יהיו לה השלכות מזיקות מאוד על עמנו ועל התנועה העממית שדורשת חופש.
מאבקו של העם האיראני להחליף את השלטון הרודני ולכונן משטר לאומי ודמוקרטי כדי להבטיח דמוקרטיה, עצמאות וצדק חברתי אינו בר השגה באמצעות התערבות צבאית הרסנית של טראמפ, נתניהו ובן–סלמאן. בזמנים קריטיים אלה, המשימה החשובה ביותר שלנו היא לארגן ולגייס את כל הכוחות שוחרי השלום והדמוקרטיה באיראן ובעולם כולו כדי למנוע עוד מלחמה הרסנית באזורנו.
