עאדל עאמר (55), תושב כפר קאסם, נשוי ואב לארבעה, למד באוניברסיטת מוסקבה תקשורת ועיתונות, ועבד שנים ספורות כעורך ביומון "אל-אתיחאד". ניהל במשך עשור וחצי תכניות חינוכיות במדרשה לחינוך, לדמוקרטיה ולשלום. כיהן כמזכיר מחוז המשולש של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ומאז 2015 מכהן כמזכ"ל המפלגה. להלן שיחה שנערכה עמו לרגל ה-1 במאי.
מזכ"ל מק"י, עאדל עאמר (ראשון מימין) בהפגנת ה-1 במאי שנערכה בשבת שעברה בעיר נצרת (צילום: אל אתיחאד)
מהן הסכנות הנשקפות משלטון ההון והימין?
ממשלת נתניהו, המייצגת את הימין התוקפני ביותר והמשרתת את ההון ואת המתנחלים, פועלת בשיטתיות לחיסול הסיכוי לשלום ישראלי-פלסטיני ולחיזוק ההגמוניה האמריקאית במזרח-התיכון. מדיניותה הכוחנית, המפילה עוד ועוד קורבנות בעזה, מכינה את הקרקע למלחמה נוספת. ההפצצות האוויריות התכופות והעזרה ה"הומניטרית" ללוחמים ג'יהאדיסטים בגולן נועדו לבתר את סוריה. בהקשר זה, הניסיון להציג אותנו, את מק"י ואת חד"ש, כמי שתומכים בנשיא הסורי ובמשטר הסורי הוא סילוף זדוני שנועד להסיט את הדיון מאסון התוקפנות האמריקאית-ישראלית.
בשירותה להון, מפריטה הממשלה עוד ועוד חברות ושירותים ומעמיקה את הפערים המעמדיים בין בעלי ההון לשכירים. היא אחראית לכך שבישראל חיים מתחת לקו העוני יותר ממיליון אזרחים, וביניהם עובדים עניים רבים. שיעור העוני החמור ביותר שורר בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני שהשתתפותו בשוק העבודה דווקא גדלה.
כדי להרחיק מעצמו כל זעם חברתי, מגביר הממסד את מתקפתו האנטי-דמוקרטית ומלבה שנאה גזענית נגד האזרחים הערבים. דוגמאות לכך הן הנישול במעטה של "הסכמה" של תושבי אום אל-חיראן וריבוי הריסות הבתים ביישובים הבדואיים הבלתי-מוכרים בנגב. גם אדישות הרשויות ביחס לתאונות העבודה הנערמות וביחס לאלימות בחברה הערבית ממחישה את אופייה של הממשלה.
אילו אתגרים עומדים בפנינו, הקומוניסטים?
האתגר המידי הוא – קיצור ימיה של ממשלת נתניהו-בנט-ליברמן והגנת הדמוקרטיה וזכויות האדם. כדי להשיג מטרה זו, אנו תורמים ככל יכולתנו לפיתוחה של תנועה ציבורית רחבה נגד נתניהו וממשלתו ולקידומה של כל תנועה הנאבקת נגד אפליה ולהגנת זכויות עובדים, מיעוטים ומקופחים.
המערכה הפוליטית הראשית שלנו כמפלגה קומוניסטית יהודית-ערבית היא כינון שלום ישראלי-פלסטיני צודק ויציב. אנו שואבים עידוד ממאבקו של העם הפלסטיני למען מטרתנו המשותפת: סיום הכיבוש, כינונה של מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל בגבולות ה-4 ביוני 67', שבירתה ירושלים המזרחית, ופתרון סוגיית הפליטים לפי החלטות האו"ם. סיום הכיבוש ישפיע בצורה חיובית על ההתמודדות עם תופעות הפשיזציה, יסייע במיגור העוני ויסדוק את הקרקע תחת רגליו של הימין הניאו-ליברלי והגזעני.
בהקשר זה, אנו חוזרים ומדגישים את אחריותנו למימוש האתגר של בניית חזית פוליטית יהודית-ערבית רחבה סביב מצע מינימום של שלום ישראלי-פלסטיני צודק, שוויון, זכויות עובדים ודמוקרטיה. הרשימה המשותפת, המאחדת מפלגות בעלות אידיאולוגיות שונות, היא צעד חשוב בכיוון הזה. מטרתנו היא בנייתה של חזית משותפת רחבה ככל האפשר של יהודים וערבים.
מהי תשובתך לאישים ולקבוצות בשמאל הטוענים שעבר זמנו של פתרון שתי המדינות?
תכניתנו לפתרון הסכסוך, בה דבקה המפלגה מזה 70 שנה, נתקלה בשעתה בהתנגדות ולא הייתה מקובלת על מרבית החברה הישראלית, וגם לא על רבים בחברה הפלסטינית. הודות לעקשנות של מק"י, למאבקה הנחוש ולהסתכלותה ארוכת טווח, הפכה תכנית זו נחלת הכלל.
הסבורים שפג תוקפה של תכנית שתי המדינות מבטאים ייאוש פוליטי מסוכן. ללא שלום בין מדינת ישראל למדינת פלסטין יושלם הסיפוח הזוחל שמנהל הימין שבשלטון, ומשטר הכיבוש יהפוך מעשית וחוקית למשטר אפרטהייד.
ויתור על פתרון שתי המדינות משחק אפוא לידי הימין הגזעני ומחבל במערכה להגנת הדמוקרטיה ולשוויון אזרחי ולאומי של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. דווקא עכשיו, נוכח הגל הפשיסטי העכור המכה בחברה הישראלית וצעדי הסיפוח של הימין המתנחלי, נודע משנה חשיבות למערכה לסיום הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל.
מק"י תציין בקרוב מאה שנה להקמתה. מה הלקח החשוב ביותר שהיא למדה?
הלקח החשוב ביותר הוא ששותפות מאבק של יהודים וערבים היא התנאי לניהולה המוצלח של כל מערכה עממית דמוקרטית: של מאבקים נגד אפליה וגזענות, של מאבקי עובדים, של מאבקים בשכונות, של מאבקי סטודנטים ונשים, של מאבקים להגנת הסביבה. כדי להוביל את החברה הישראלית לעתיד בטוח יותר ושוויוני, אנו נתמיד במאבק אינטרנציונליסטי למען עתיד של שלום ולמען חיים משותפים על בסיס של שוויון אזרחי ולאומי בין יהודים לערבים.
י"ל
הריאיון מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
