שיחה עם חותמי מכתב השמיניסטים: סירוב הוא דרך לשנות את המציאות

   מתן הלמן (19, קיבוץ העוגן) סיים לאחרונה את תקופת הכליאה השנייה שלו בשל סירובו לשרת בצבא. הראשונה בת עשרה ימים, והשנייה – עשרים. בקרוב יתחיל בריצוי תקופת כליאה נוספת. הלמן הוא אחד מ-63 בני ובנות נוער מכל הארץ ששלחו (28.12) מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשר הביטחון אביגדור ליברמן, לשר החינוך נפתלי בנט ולרמטכ"ל גדי איזנקוט, ובו הצהירו על סירובם.

"הצבא מוציא לפועל מדיניות ממשלתית גזענית, המפרה זכויות אדם בסיסיות ומפעילה חוק אחד לישראלים וחוק אחר לפלסטינים באותו שטח", כתבו הסרבנים במכתבם. "לכן החלטנו שלא לקחת חלק בכיבוש ובדיכוי של העם הפלסטיני, שמפריד בני אדם לשני מחנות עוינים".

2018-01-09_203112

מתן הלמן (צילום: מסרבות)

 

שוחחתי עם מתן הלמן ומיה ברנד-פיגנבאום (17, חיפה), תלמידת תיכון החתומה על מכתב השמיניסטים החדש. "בפעם הראשונה הכליאה הייתה קשה יותר מאשר השנייה. לא ידעתי לאן אני מגיע, חשתי הלם. הייתי בדיכאון, אך התחלתי להתרגל למצב", סיפר לי הלמן בשיחתנו. "אט-אט, ראיתי את ההזדמנויות שבכניסה לכלא. כשאתה מגיע לכלא, אתה מבין כיצד פוגע המנגנון הצבאי באוכלוסיות נוספות".

 

כיצד נולד מכתב השמיניסטים הנוכחי?

ברנד-פיגנבאום: "הגעתי למכתב דרך רשת מסרבות, אליה הצטרפתי לפני שנה. זהו ארגון התומך בסרבנים ובסרבניות, ומעודד את הנוער הישראלי העומד בפני גיוס לשקול בעניין השירות הצבאי, ולשאול את עצמו אם הגיוס משרת את החברה הישראלית והמדינה. החלטתי לחתום על המכתב תוך אמונה שלמה בתוכנו. הוא מבטא תמיכה בסרבנים עכשוויים וקידום המסר שלנו כתנועה וכיחידים. אני רואה שבעקבות המכתב מתעוררים דיונים שהיו רדומים. זו מטרת המכתב".

הלמן: "המכתב החל להירקם בסוף 2016. אני הצטרפתי במהלך הכתיבה, לא הייתי איש מרכזי בו אך נכחתי בכמה מפגשים. כך הכרתי את הכותבים. חתמתי עליו בעצמי, אך החלטתי על הסירוב עוד בכיתה י', לפני 3 או 4 שנים".

 

מדוע בחרתם בסירוב? צעירים רבים היום לא מתגייסים, לעתים אפילו מאותן סיבות, אך אינם נכנסים לכלא או נקשרים ליוזמות סירוב המוניות.

ברנד-פיגנבאום: "בחרתי בדרך הסירוב ובחתימה על מכתב סרבנות כי זו הדרך החזקה והיעילה ביותר לשנות את המציאות. לא די ללכת אחר האמת הפנימית שלך ולומר את כל הסיבות שבגינן לא תתגייסי. אני רואה במכתב וביציאה לתקשורת סביבו דרך להפצת המסר שלנו נגד הכיבוש והאלימות ובעד שלום, שוויון וחברה טובה ובטוחה יותר".

הלמן: "אם ברצוננו לסיים את הכיבוש, עלינו לא לקחת בו

חלק. לכן בחרתי בסירוב. אך בשביל לסיים משהו, יש להשפיע על החברה ולשנות אותה, וגם ליצור לחץ פוליטי על מוקדי הכוח ונבחרי הציבור כדי שישנו אותה. אני רוצה לתרום לחברה ולעזור לה. הסירוב מעניק לי במה תקשורתית ואפשרות להכניס את הדיון על הכיבוש ללב סדר היום הציבורי. אם לא הייתי הולך לכלא, לא הייתי זוכה לבמה".

 

וכיצד מגיבה הסביבה למעשה שלכם?

הלמן: "רוב התגובות מתעניינות. הסובבים אותי מנסים להבין למה אני עושה את זה. בכלא ומחוצה לו, אנשים לא מודעים למעשי הצבא. גם המשרתים בשטחים אינם מודעים לכך. כשקיבלתי את הצו הראשון, אמרתי למשפחה שאני לא מתכוון להתגייס. הם הגיבו לכך קשה. לא הבינו. היום הם עומדים מאחורי ההחלטה שלי. הם לא מסכימים איתי, אך רוצים לצדד בבן שלהם.  עם זאת, היו גם תגובות קשות וגזעניות כלפי ערבים. בכליאה השנייה, למשל, נחשפתי – בעיקר מצד הסוהרים – לתגובות קיצוניות. אמרו לי שצריך להרוג את כל הערבים, ואנשים כמוני, המשתפים פעולה עמם, צריכים לבלות את כל חייהם בכלא".

ברנד-פיגנבאום: "המשפחה תומכת מאוד. ההורים שלי פעילים פוליטיים בעצמם, ונחשפתי לכל המידע על אודות הכיבוש מהבית. עם החברים יש ויכוחים תמיד. חלקם תומכים ומבינים, אך חלקם לא".

 

כולם הלכו לצבא בשכבה שלך?

הלמן: "הרוב הגדול הלך לצבא. יש כמה שהוציאו פטור; ישנם שהתגייסו ויצאו מהצבא במהלך השירות; יש שתכננו שלא להתגייס ובסוף התגייסו. אבל הרוב הגדול התגייס, ובייחוד לקרבי וליחידות מובחרות. הסביבה שלי, קיבוצניקים ומושבניקים, מוכוונת לשם: עושים הכול כדי שנלך לסיירת מטכ"ל ודומותיה, או ל-8200.

"עם זאת, כל חבריי מבית הספר התעניינו בהחלטה שלי. אלה רוב התגובות שאני מקבל. כמעט שלא נתקלתי בתגובות עוינות מאנשים קרובים אליי. אפילו קיימתי שתי הרצאות בבית הספר שלי בעקבות החלטתי לסרב".

ברנד-פיגנבאום: "בשכבה ובבית הספר שלי, אני אחת ממעטים המתכננים שלא להתגייס. בית הספר עצמו די פתוח בעניין זה. כמה מהמורים שלי, למשל, תומכים בהחלטתי. אך כאמור, הרוב המוחלט של התלמידים מתכנן להתגייס ומבטא עמדות חריפות נגד סרבנות. אשר למיליטריזציה, אין לנו מורות חיילות בבית ספר והצבא נוכח פחות מאשר בבתי ספר אחרים, אך איננו מנותקים מהחברה הישראלית, בה הצבא הוא ערך עליון שאין לערער עליו".

יוסף לאור

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב