בריאיון שהעניקה לאחרונה למגזין הקנדי–אמריקאי "וייס" (Vice), מנתחת הפעילה והעיתונאית הקנדית נעמי קליין את התגובה של הקפיטליזם העולמי והאליטות השלטוניות להתפרצות נגיף הקורונה. קליין פרסמה בשני העשורים האחרונים ספרים אחדים המתעמתים עם הגלובליזציה הקפיטליסטית. שלושה מהם תורגמו לעברית: "בלי לוגו" (הוצאת בבל, 2005), "תיאוריית ההלם – עליית הקפיטליזם של האסון" (הוצאת אנדלוס, 2009) ו"לא זה לא מספיק" (הוצאת נובמבר, 2018). להלן מובאים קטעים מהריאיון עם קליין.

נעמי קליין (צילום מסך: ערוץ 4, בריטניה)

נתחיל מההתחלה, מהו הקפיטליזם של האסון?

מדובר באופן ניצולם של האסונות בידי התעשיות שבבעלות פרטית. הניצול הקפיטליסטי של האסונות והמלחמה אינו חדש, אך הוא העמיק מאז הנשיאות של בוש בעקבות הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001. "דוקטרינת ההלם" היא האסטרטגיה שעושה שימוש בכל משבר בעל ממדים כדי להעמיק את הפערים החברתיים ולהעשיר את האליטות. בעת משבר נוטים אנשים להתמקד ביום–יום, בניסיונות לשרוד, סומכים על השלטון ואינם עוקבים אחר הנעשה בספירה הפוליטית.

כעת אנו עדים לשילובם של כמה משברים: הקורונה, היעדר שירותי רפואה זמינים עבור רוב האוכלוסייה ונפילתן של הבורסות ברחבי העולם. האם זהו ההלם?

ההלם הוא מגפת הקורונה. הוא מנוצל כדי לזרוע בהלה בציבור ולהסתיר את העובדה שרובו אינו מוגן. לא מדובר בתיאוריית קשר. כדי להבין זאת די להתבונן איך ממשל טראמפ מנהל את המשבר – בצורה הגרועה ביותר. עד עתה מנסה טראמפ להוכיח שאין משבר רפואי בארה"ב, אלא אך ורק התבוננות מוטעית בתופעה. מה שמדאיג אותו באמת הוא האם יוכל לנצח שוב בבחירות לנשיאות. טראמפ אינו מתייחס כלל לעובדה שבארה"ב אין מערכת רפואה ציבורית ראויה לשמה, וכי לרוב העובדים אין ביטוח רפואי (שהוא אגב, פרטי). השילוב של הגורמים שציינתי גרמו להלם ללא תקדים שינוצל כדי להציל במיוחד את הענפים ההרסניים ביותר לסביבה: חברות התעופה, הנפט והגז.

בעיצומו של המשבר, עושות האליטות כל שביכולתן כדי לנצל את ההלם לטובת האינטרסים שלהן. איך אמורים האזרחים מן השורה להתגונן?

המסר שהאליטות משדרות בעת משבר הוא ברור: "תעסוק בבעיותיך ובבעיותיהם של הקרובים לך. הצעד הראשון הוא להצטייד בביטוח הבריאות המקיף והיקר ביותר. ואם אתה לא מצליח להשיג זאת, זו בעיה פרטית. זו הבעיה שלך ולא הבעיה של המדינה". אך בעת משבר מתגלים רגעי תמיכה וסולידריות. בכל העולם אנו עדים לקשרים החזקים הנוצרים בין האנשים – דווקא בעת משבר. עוצמת קשרים אלה חזקה הרבה יותר מהעוצמה שבקיומה מוכנה להודות השיטה הכלכלית האכזרית הקיימת. קודם כל עלינו לשאול את עצמנו כמה שאלות, ודווקא בעת משבר: האם הטבח במסעדה, בה אנו רוכשים את המזון המוכן, מוגן? האם הוא מקבל שכר ראוי? והשליח המביא את המשלוחים הביתה: הוא מוגן? שכרו הולם את עבודתו? ואם יפלו למשכב הטבח, השליח, עובד הבניין וכל אלה המוסיפים לעבוד לפרנסתם בעת המשבר, בעוד שכולם יושבים בבתיהם, מי ידאג להם? האם הם יקבלו דמי אבטלה, למשל? ואם אין להם פרנסה והם נאלצים לעבוד בעת מחלתם, הם הופכים מוקד הדבקה לכל הסובבים אותם? יש לדאוג להם כי זו דאגה גם לנו. אם לא נדאג להם, הם לא יהיו בטוחים – וגם אנחנו לא.

הריאיון פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/03/G13_2020.pdf