שיחה עם הסוציולוג דני מרקלן: מדוע נמשכת מחאת האפודים הצהובים בצרפת

רבבות מפגינים זועמים שבו והפגינו אתמול (שבת) ברחבי צרפת. נגד מדיניותו הכלכלית והחברתית הניאוליברלית של הנשיא עמנואל מקרון. זו השבת ה-12 ברציפות בה ה"אפודים הצהובים" מפגינים בדרישה לשינוי מן היסוד של המדיניות הכלכלית והחברתית ובתביעה להתפטרות מקרון וממשלתו הימנית.

2019-02-03_195810

מדבקה לקראת השביתה הכללית ביום שלישי הקרוב: "שהעשירים והמעסיקים ישלמו את מחיר המשבר"

לגל המחאה יש להוסיף את השביתה הכללית שתתקיים ביום שלישי הקרוב, 5 בפברואר, ביוזמת הקונפדרציה הכללית של העובדים (CGT) ותחת הכותרת: "נגד המדיניות הפועלת לטובת ההון והפוגעת בעובדים". לשביתה הצטרפו איגודים מקצועיים נוספים. "הממשלה והמעסיקים לא נתנו כל מענה סביר לדרישות החברתיות הצודקות", נכתב במנשר שהופץ במקומות העבודה לקראת השביתה.

מקרון, מצדו, נוקט מתחילת 2019 בשיטת "המקל והגזר": תוספת מזערית לשכר המינימום, פתיחת דיאלוג מבוקר למדי עם שכבות עממיות, בצד הקשחת הדיכוי המשטרתי המפיל נפגעים רבים בקרב המפגינים והחוטף ביקורת גוברת בקרב פוליטיקאים מן השמאל ומשפטנים. מדוע אינה נעלמת או דועכת מחאת האפודים הצהובים במרוצת החודשים? על כך התבקש להשיב הסוציולוג הפוליטי הצרפתי פרופ' דני מרקלן בריאיון שפורסם בעיתון הארגנטיני "פאחינה 12".

האפודים הצהובים צמחו מתוך מציאות קשה אך שקופה בעיני האליטות והתקשורת. מה סוד כוחם?

הארגונים החברתיים, המפלגות והאיגודים המקצועיים לא יזמו, ליוו או הנהיגו את מחאה האפודים הצהובים הנמשכת כבר חודשים ארוכים. האפודים הצהובים היו לתנועה חברתית המשתלטת על המרחב הציבורי, לרבות צמתים, כבישים ביןעירוניים ומרכזי הערים. ההפגנות הידועות נערכו אמנם בבירה פריס, אך ההמוניות והאלימות ביותר נרשמות מדי שבוע בערים הגדולות והבינוניות שבפריפריה הצרפתית.

היסוד הספונטני מעניק כוח רב לתנועה, אך גם מציב לה גבולות פוליטיים מסוימים. תופעת חסימת הכבישים, כולל הקמת מחסומים על כבישי האגרה והכבישים המהירים, איננה חדשה בצרפת. בעשור האחרון ארגוני החקלאים עשו זאת לעתים קרובות. אך מעולם לא נרשם מספר כה גדול של מפגינים ושל כבישים חסומים ובמהירות רבה כל כך, שאין ביכולתם של כוחות המשטרה להדוף.

זו תנועה נגד ההון ולמען צדק חברתי או אולי נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית והניאוליברליזם?

בייסודה זו תנועה העממית ובה עובדים, גמלאים, מובטלים ואף סוחרים קטנים שהחלו למחות בגלל המס שהטילה הממשלה על הדלק בשם "הגנה על הסביבה". הקבוצה הראשונה שפתחה במחאה מורכבת מהשכבות שקיומן תלוי בשימוש ברכב פרטי, באזורים בהם התחבורה הציבורית קוצצה ובהם השירותים הציבוריים נעלמים בהדרגה כתוצאה מהמדיניות הניאוליברלית.

מרפאות ובתי חולים נסגרים, סניפי הבנקים והדואר הופכים נדירים יותר ויותר, והמשבר דוחק את המובטלים למצוא עבודה הרחק מיישובם. אלה אוכלוסיות פריפריאליות שנפגעו עד מאוד מהמדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלות האחרונות, לרבות זו הסוציאליסטית, ותלויות בפרנסתן ברכב. הכנסותיהן אינן מדביקות את קצב עליית יוקר המחייה.

אך החל בשבוע השני של המחאה, דרישות האפודים הצהובים הפסיקו להיות סקטוריאליות. למרות האופי הספונטני והיעדר הארגון ההיררכי, הם הצטיידו במצע ובו 42 נקודות העוסקות בקשת רחבה של דרישות: מעליית שכר המינימום, דרך חיזוק התחבורה הציבורית ועד לשיקום מערכת הרווחה.

דומה כי מקרון, שהעיתונות מגדירה "נשיא העשירים", משלם מחיר על עשרות שנות מדיניות ניאוליברלית.

בהחלט. מקרון רק העמיק את המשבר ואת המחאה, שהייתה עד כה בעיקר מחאת העובדים והאיגודים המקצועיים, ושפרצה נגד המדיניות הניאוליברלית של שני הנשיאים שקדמו לו, ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד. מחאות אלה נחלו בחלקן הגדול מפלות כואבות. מפלות אלה הרחיקו רבים מהאיגודים המקצועיים, אולם אין פירוש הדבר שהזעם והרצון להיאבק על המרחב הציבורי נעלמו.

מקרון הוא מקרה מיוחד. הוא היה ראש ממשלתו ה"אפוליטי" של הנשיא הולנד. הוא הגיע לשלטון ללא מפלגה וללא מנגנון ארגוני, יחד עם קבוצה של טכנוקרטים שצמחו בדירקטוריונים של התאגידים הגדולים. קבוצת צעירים זו, מרושתת היטב בגלובליזציה הקפיטליסטית, קפצה מעל לראשם של המפלגות הקיימות ושל הפוליטיקאים הוותיקים, הגדירה את עצמה ש"אינה שמאלית או ימנית, אלא בדיוק במרכז". היא משלמת כעת את מחיר היוהרה.

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב