זו הייתה שיחה ארוכה ומזעזעת, מהקשות שניהלתי בחיי. דיברתי עם ורדה אבו חדיד, המטפלת של איאד אל–חלאק, שנרצח בעיר העתיקה של ירושלים בידי שוטרי מג"ב. שוחחתי איתה כדי לשאול שאלה קצרה, אבל דבריה, שזרמו בשטף, מוטטו אותי, ומייד הבנתי שאני חייב לתרגם אותם מילה במילה, בלי לערוך דבר. כך סיפרה:
"אני אישה נשואה. יש לי ילד, בן שלוש–עשרה, שמאז הירי הנפש שלו, כמו הנפש שלי, נחרבה. הוא אמר לי היום: 'די אמא, שאף–אחד לא יבוא הביתה יותר. אל תעני לטלפון'. הבן שלי ראה אותי בתקשורת, ושמע שסיפרתי על הדם של איאד, שניגר מול עיניי. מאז הוא לא יוצא מהבית. אבא שלו אמר לו היום 'בוא נטייל', והוא סירב. מפחד מהשוטרים. אתה מבין?
קבוצת פעילות הקימה ביום שישי האחרון בשדרות רוטשילד מול תיאטרון הבימה בתל אביב מיצג המדמה את קברו של איאד אל חלאק. לצד ״הקבר״ הוצבו שלטים הקוראים לפרסום תיעוד הירי שמוחזק בידי המשטרה, קריאה למעצר השוטרים המעורבים בירי ושלט נוסף עם דבריה של ורדה אבו חדיד, המדריכה של איאד במרכז לבעלי צרכים מיוחדים (צילום: דרור מזרחי).
"עשרים וחמש שנים אני עובדת כמטפלת במרכז לבעלי צרכים מיוחדים. זו משימת חיי. ביום ההוא, בדרך לעבודה, עברתי כמו תמיד ליד תחנת המשטרה. לא היה שם איש. המשכתי. הגעתי לחנייה, ליד חדר האשפה. ראיתי את פועלי הניקיון העומדים בחוץ.
ואז שמעתי צרחות. הסתובבתי לאחור ואני רואה את איאד. זה איאד, איאד! אהוב שלי! ואני שומעת גם צעקות של חיילים. שומעת את קול הנשק ביד שלהם. ואז ירייה. ירו בו, באיאד.
אחרי הירי אחד מעובדי הניקיון אומר לי: 'סבתא, בואי תתחבאי כאן, בואי תתחבאי', ואני, בכנות, חלאס, הפחד השתלט עלי, ורציתי להגן על עצמי. נכנסתי לחדר האשפה. רעדתי. איאד צלע אחרי. הביט בי, וצעק לעבר החיילים: 'איתה! איתה! אני איתה!'. הוא שרוע על הרצפה, גוסס. דם זורם מהרגל שלו, והוא צועק כל הזמן: 'אני איתה. אני איתה'. החייל צורח עליו: 'תן ת'נשק. תן ת'נשק'. צורח גם עלי. ואיאד הרים את היד. 'אני איתה. ורדה אני איתך'. אני הייתי הישועה שלו.
איאד היה בחור רזה. מסכן. איש כנוע. באופן כללי, בעלי צרכים מיוחדים הם מאד חלשים. לא יודעים להגן על עצמם, רק באמצעות מילים שהם שיננו. 'אני איתה. אני איתה'. זה מה שהוא ידע.
דיברתי עם החיילים. חמש, שש דקות דיברנו. אמרתי להם: 'אני עובדת במרכז לבעלי צרכים מיוחדים. איאד מטופל שלי. אין נשק. יש לו תעודה בכיס. תבדקו את התעודה. גם לי יש תעודה, תבדקו אותה'. והם שומעים, אבל לא רוצים לשמוע. ואיאד חי, על הרצפה, וכל הזמן אומר: 'אני איתה'. ואז הם ירו בו שוב, אחרי חמש דקות, מול העיניים שלי. שמעתי שלושה כדורים. אולי שניים. לא הייתי מרוכזת. יורים במישהו מול העיניים שלך, מה אמור לקרות? האדם שבי התמוטט. השכל שלי, הנפש, הוצאו להורג יחד איתו.
נכנס מישהו לחדר. לבוש במדי צבא. חיילת גם נכנסה, התקרבה, הצמידה את הנשק שלה אלי. אם ישחררו את התיעוד מהמצלמות כל זה יתגלה. היא אמרה: 'אני עושה עלייך חיפוש'. הרמתי ידיים. עכשיו, הניכור שבגוף שלי, גרם לכך שהיד שלה, כשהיא טפחה לי על הגוף, הרגישה כמו מכת חשמל. וזה שרף כמו עינוי. כל מגע יד, בכל פעם שהיא נחתה על גופי, העביר בי זרם חשמלי. ואז לקחו אותי לתחנת המשטרה. שתי חיילות, אחת משמאל, אחת מימין. אני כמעט מתעלפת מעייפות. צמתי באותו יום. בחדר גרמו לי להוריד את הבגדים. תתפשטי, 'יאללה, חג'ה' – החיילת אמרה בערבית. ושוב, העבירה ידיים על הגוף שלי, ואותו דבר, חשמל מקפיא אותי, בכל מגע יד. חיפשו לי גם בתוך השערות.
הנחתי מטפחת על הראש. ישבתי בכיסא. החיילת אומרת לי, בעברית, 'רוצה מים?'. אמרתי לה לא. לא רוצה, צמתי. לאט–לאט החדר מתמלא חיילים, ואני מטושטשת. העיניים שלי דהויות, לא שמה לב. מה קורה. מי שם בכלל. ממוטטת.
הכניסו אותי למכונית, לקחו אותי לחקירה. הרגליים רועדות והפה יבש. לא מצליחה לבטא כלום, לדבר. מרגישה שהשפתיים לא יכולות לנוע. ארבעה חיילים משכו אותי למגרש הרוסים. מישהו בשם אדם אמר: 'אני אחקור אותך'. וזהו.
הסיפור הזה, זה כאילו מישהו מחק אותי. יש דברים בחיים שלי, זכרונות אישיים מפעם, שנעלמו מאז. מספרים סודיים שזכרתי, ועכשיו אני לא מצליחה לזכור. שכחתי את מספר תעודת הזהות שלי. בלילה אני לא ישנה. כל הזמן חושבת שמישהו מגיע, מישהו שרוצה לירות בי. הבן שלי משחק במחשב, איזה משחק טיפשי שיש בו ירי. צרחתי עליו 'באלוהים, תנמיך!'. באלוהים. לא רוצה לשמוע את הקול הזה ואני מפחדת להיות שם לבד, בעיר העתיקה שוב. אני מדברת איתך עכשיו וכל הגוף שלי רועד.
צעקתי להם, בעברית: 'זה נכה. זה נכה. יש לו תעודה'.
אבל הם לא רצו לשמוע אותי. זה כאילו החייל החליט שאיאד מחבל, והוא רצה. רצה להרוג אותו. ראיתי שהוא חיכה להשתמש בנשק. שום סכנה לא הייתה שם. החיילים אלימים כלפינו בעיר הזאת תמיד. איאד זה מקרה אחד. אני גרה בעיר שנים, ותמיד מפחדת. חיילים לא מקשיבים לערבים. בודקים אותם סתם, בבוז, לא רואים אותם כבני–אדם, אלא כחיות. והם בעיר העתיקה, חמושים ליד בתי ספר, מרכזי טיפול".
***
כמה נוח, כמה עלוב, יהיה להגיד אחרי כל זה: "זה מזעזע, אבל זו רק טעות. זה פשע של חייל בודד, של יורה. זה לא אנחנו". אבל זה כן אנחנו, וזו המדינה. כי אלימות משטרתית תמיד, תמיד, נובעת ממדיניות ומאנשים ששותקים מולה.
כל עוד נמשיך לשלוט בעם הפלסטיני, להפקיע את אדמותיו, להרוס את בתיו, ולמנוע ממנו זכויות אזרח ולאום – בירושלים, בכל מקום בין הנהר לים, ברור לי שאלימות משטרתית זו תימשך. אז כישראלי אני מבקש, מכל מי שהגיע בקריאה עד כאן: אל תחריגו את רצח איאד. הביטו במערכת. החרגת המקרה מרושעת בעיני לפחות כמו הצדקתו.
יובל אברהם
