בדצמבר 2018 חגג מועדון הקולנוע בגדה השמאלית שנתיים. את המועדון יזמו קבוצה של יוצרי קולנוע מקומיים, תוך שאיפה להקרין מדי מוצאי שבת סרטים זרים, אמנותיים ומאתגרים. יותר מ-100 סרטים הוקרנו למן הקמתו, אף אחד מהם לא נחשף קודם לכן במסגרת מסחרית בפני הקהל הישראלי. בתום ההקרנות התקיימו שיחות בין הקהל לבין במאי מקומי או לבין במאי הסרטים (באמצעות "סקייפ"). הבמאים שעמדו מאחורי היוזמה היו אבי מוגרבי, נטעלי בראון, נדב לפיד, תום שובל, תאופיק אבו–ואיל וארז פרי. מאז חברו אליהם יוצרים נוספים. שוחחנו עם אבי מוגרבי במלאות שנתיים למועדון הקולנוע.
איך נולד הרעיון להקים מועדון קולנוע?
פג תוקפו של מנוי הסינמטק שלי, והחלטתי לא לחדש אותו. לא חידשתי כי לא היה טעם. אין מה לראות בסינמטק. התכנייה שם כוללת הרבה סרטים מסחריים, והחוויה כולה נעשתה לא נעימה. נוצר הרושם שהעיקר במקום כבר לא היה קולנוע, אלא להעביר זמן. אין לי שום דבר נגד קשישים, אני בעצמי מזדקן, אבל לסינמטק יש תפקיד אמנותי ותרבותי. הסינמטק לא יכול להיות בית גיל הזהב.
מצאתי את עצמי רואה סרטים בבית. לבד, בחושך, בלילה. המחשבה הייתה להחזיר את החוויה של צפייה משותפת על מסך גדול ואפילו לייצר משהו שלא היה מקובל גם בימים הטובים של הסינמטק – דיון אחרי כל הקרנה. זה דבר מקובל מאוד בצרפת, כלומר לדבר על סרטים גם כשהבמאי איננו.
ולמה בגדה השמאלית?
היו לי כמה מועדוני קולנוע בעבר. הם עסקו בעיקר בקולנוע ערבי ופלסטיני. המועדון האחרון היה ב-2010 ו-2011 בלבונטין 7. לפניו היה את "מועדון הכיבוש" בסינמטק תל אביב, אבל אחרי מלחמת לבנון השנייה הבמאים הפלסטינים סירבו להיות מוקרנים במוסדות שמדינת ישראל מממנת.
כשחשבתי על מקום חדש, ברור היה שנצטרך מקום שלא נסמך על מימון ממשלתי כדי שנוכל להקרין סרטים ערביים ופלסטיניים. הגדה הייתה מקום אידאלי עבורנו, והניסיון להחיות את הפעילות בה אפשר לנו לשריין את משבצות אטרקטיביות להקרנה. במועדונים מסחריים אי אפשר לשריין באופן כזה, אך בגדה המרכיב המסחרי לא קיים.
בחודשים האחרונים דנו רבות בתערוכה "אמנות ערבית גנובה" ובספר הסיפורים הערביים בהוצאת רסלינג. המשותף לשניהם – היעדר רשות האמנים. איפה עומד מועדון הקולנוע ביחס לזה?
תראה, אנחנו מקרינים סרטים ערביים בלי לקבל רשות מהיוצרים. כי אין לנו ברירה אחרת. האפשרות השנייה היא לוותר ולא להכיר את העולם שסובב אותנו, להסתגר באי הקטן שלנו בתוך האוקיינוס הגדול.
זו בחירה גרועה מאוד. אני לא יכול להעלות בדעתי שנוותר על הספרים של אליאס ח'ורי למשל, או על המוזיקה של אום כולתום. אני יודע שיש מי שמאשימים אותי ב"קולוניזציה שנייה". זו הגזמה פרועה של השיח.
בהחלט הפריע לי בתערוכת האמנות הגנובה בגלריה של עומר קריגר שהאמנים והעבודות נדחקו לצד, ובמרכז שמו את מעשה הגבורה של האוצר. בזה היה משהו מקומם. אנחנו, במועדון הקולנוע בגדה השמאלית, לא מרגישים שאנחנו עושים מעשה גבורה. להיפך, אנחנו רק ממלאים את החובה המוטלת עלינו כיוצרי קולנוע.
אחד מעורכי התכנית הוא במאי פלסטיני, תאופיק אבו–ואיל. הוא שותף ליצירת המועדון. אם אותם סרטים היו מוצגים ביפו, אף אחד לא יקפוץ עם עניין החרם או הזכויות המופרות. אם תאופיק היה מציג את הסרטים הללו בקונטקסט שהוא כביכול לא–יהודי, זה לא היה זוכה בביקורות האלה.
לכן מבחינתי אנחנו מחויבים לקשר שלנו עם פלסטינים ועם העולם הערבי בכלל. מבחינה פוליטית, אנשי המועדון תומכים בשחרור העם הפלסטיני. אני לא יכול לדבר בשם כל עורכי התכנייה, אבל לפחות רובנו תומכים אף בזכות השיבה. אני מרגיש שהעוול שנעשה במסגרת המועדון הוא פעוט, אבל העניין המרכזי הוא שאנחנו מכירים בכך שמופרות כאן זכויות. אנחנו לא מתכחשים לכך.
אני אשאל אותך שאלה אחרת: אם היית צופה בסרט ערבי בחו"ל, לא היית קונה די–וי–די שלו? היית קונה. היית צופה בו בבית? בהחלט. היית מזמין כמה חברים? כן. אז מה העניין? להזמין 10 חברים הביתה מותר, אבל 20 במועדון הקולנוע נחשבים פושעים וגנבים? אם לא נקרא את הספרות של הצד השני, סליחה על הביטוי הנוראי הזה, אז לאן אנחנו הולכים?
אתה מסתכל לאחור במלאות שנתיים למועדון. האם כך דמיינת אותו? יש סרט שזכור לך יותר מכל?
אין לי סרט שבגללו… כל שבת היא תענוג. קודם כל כי זה קורה. בקיץ לא הייתי כאן שלושה חודשים, וניהול המועדון הועבר לידי תמי ליברמן וטל ארדיטי. זה עשה טוב למועדון, כי החל להגיע קהל צעיר שלא נהג לבוא לפני כן. מעניין שבחודש–חודשיים האחרונים יש גם הרבה יותר קהל. תמיד היה קהל, אבל בחודשיים האחרונים אנחנו קרובים יותר לאולם מלא מאשר לחצי אולם. זה משמח מאוד ומרגש. אין סרט אחד שמסמל את ההצלחה של המועדון יותר מאחרים.
