פסטיבל הסרטים בחיפה חילק בשבוע שעבר (23.10) את פרסיו כשבראשן זכייה כפולה של שתי במאיות ערביות: מהא חאג' זכתה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר עבור סרטה "עניינים אישיים", ומייסלון חמוד זכתה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר עבור "לא פה, לא שם". עוד ברשימת הזוכים המרכזיים: משה איבגי ונורמן עיסא ("מלחמת 90 הדקות") חלקו את פרס השחקן, ונועה קולר ("לעבור את הקיר") זכתה בפרס השחקנית.
השחקן נורמן עיסא – ראשון מימין (מתוך הסרט "מלחמת 90 הדקות")
"עניינים אישיים", שזכה בפרס בסך 100 אלף שקלים, עוסק ביחסים המשפחתיים בין זוג מבוגר שחי בנצרת לבנם הרווק החי ברמאללה ובתם העומדת ללדת. "לא פה, לא שם" עוסק בשלוש פלסטיניות צעירות שחיות בתל אביב. את הסרט, שזכה בפרס בסך 50 אלף שקלים, הפיק שלומי אלקבץ. הסרט זכה גם בפרס חביב הקהל ובפרס איגוד המבקרים פדאורה, שהוענק לשחקניות מונא חוה, סאנא ג'ממאליה ושאדן קנבורה.
"זו הדרך" שוחח בסוף השבוע שעבר עם איתי מאירסון שכתב את הספר "מלחמת 90 הדקות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2008). על בסיס הספר, הכתוב בהומור מושחז, נכתב התסריט לסרט באותו השם. הוא מספר על הסכם דמיוני הנחתם בקהיר לפיו מתחייבות ישראל והרשות הפלסטינית לתת למנצחת במשחק כדורגל בין הנבחרות של שתי המדינות את הריבונות המלאה על שטחי הארץ כולה. בספר גם מוצעים מקומות הגירה: לישראלים – ארה"ב, ולפלסטינים – סעודיה.
איך הסרט מנקודת מבטו של סופר?
במפגש הראשון שנערך ב-2008 עם הבמאי אייל חלפון הבהרתי שאלה שתי יצירות: הספר והסרט. ושאני, בתור כותב הספר, מתנתק מהסרט. יש בסרט, כמובן, אלמנטים רבים מהספר, אבל זו קומדיה וזו לא הנימה של ספרי.
בסופו של דבר המסר של הספר הוא די פסימי…
בספר לא עסקתי כלל בפתרונות ונכון שיש בו פסימיות. זו פסימיות כלפי החברה הישראלית המסוגלת בקלות "לקנות" פתרונות מדומים – במקום לאמץ פתרונות שהם נכונים לכולם, לישראלים ולפלסטינים.
בעקבות זכיתם של איבגי ועיסא, פרץ פולמוס גדול סביב איבגי המואשם בהטרדות מיניות כלפי נשים…
אין ספק שקיימת בעיה עם התנהגותו של איבגי כלפי נשים. אני מבין היטב את עמדתם של השוללים את הענקת הפרס. יחד עם זאת הפרס ניתן לשחק על משחקו המצוין. אני מאמץ את שתי העמדות, חרף הסתירה הקיימת ביניהם.
