ההישג של מפלגת העובדים הבלגית (עליו דווח לראשונה ב"זו הדרך", 29.5) הוא חדשה משמחת מהנעשה בשמאל בעולם: מפלגה זו הדהימה את הפרשנים הפוליטיים הבלגים כשזינקה בבחירות לפרלמנט הפדרלי מ-2 מושבים ל-12 מושבים (עם 8.6% מהקולות). סיעתה היא עכשיו רביעית בגודלה בפרלמנט.
מפלגת העובדים בהפגנה נגד ביקור טראמפ בבריסל ולמען מדיניות ירוקה, 2017 (צילום: זו הדרך)
מפלגת העובדים הבלגית, המחויבת לרעיון הסוציאליסטי, כלל לא הייתה מיוצגת בפרלמנט רק לפני שתי מערכות בחירות. ועכשיו, הם רשאים להתגאות שקיבלו יותר מ-13% בעיר הבירה בריסל ואפילו השיגו לראשונה נציג בפרלמנט האירופי (זו גם הפעם ראשונה שבבלגיה נבחר חבר פרלמנט אירופי שנמצא משמאל לסוציאל–דמוקרטים).
כשפגשתי חברים ממפלגה זו לראשונה, לפני עשור וחצי, הם השיגו 0.2% מהקולות והיו קבוצה שולית ולא משפיעה בפוליטיקה הבלגית. הם עסקו אז בעיקר בסימבוליזם של העבר שלהם (אילו תמונות של אילו מנהיגים היסטוריים שלהם ישימו בשער של העיתון שלהם וכן הלאה), מאשר בהצעת פתרונות קונקרטיים לבעיות האמתיות שהעסיקו את האנשים.
כל זה השתנה תוך עשור, כשהם הגיעו למסקנה שעיסוק במצוקות היום–יום עדיף על עיסוק בטקסים ובסמלים. הודות לדרך פעולה זו, הפכה מפלגת העובדים הבלגית מפלגה רלוונטית ומתחדשת, מחוברת לעם, אשר יוזמת ומשתתפת במאבקים, ומצליחה גם לאסוף סביבה תמיכה ציבורית.
מפלגת העובדים הבלגית מעניינת לא רק מפני שבתוך פרק זמן קצר יחסית היא הפכה מאיזוטריה לכוח, אלא גם משום שזו המפלגה הפוליטית היחידה בבלגיה הפועלת בשתי הקהילות הלשוניות, הן בקרב דוברי הצרפתית והן בקרב דוברי הפלמית.
המפלגה מריצה מועמדים בשני האזורים, מפרסמת עיתון ואתר אינטרנט חדשותי בשתי השפות, ומקפידה שהשלטים והפרסומים שלה יהיו תמיד דו–לשוניים. זה דבר ייחודי ולא מובן מאליו במדינה כמו בלגיה, שבה הפוליטיקה מקוטבת בצורה בלתי–רגילה בין שתי הקהילות. לדוגמא, בבלגיה פועלת מפלגה סוציאל–דמוקרטית אחת של דוברי הצרפתית, אשר מריצה מועמדים דוברי צרפתית ופועלת באזורים דוברי הצרפתית; ומפלגה סוציאל–דמוקרטית שנייה, שהיא דוברת פלמית, המריצה רק מועמדים דוברי פלמית, ופועלת רק באזורים דוברי פלמית. במקביל פועלות בבלגיה שתי מפלגות ירוקים, שתי מפלגות ליברליות, שתי מפלגות נוצריות–דמוקרטיות וכך הלאה.
לאופי הדו–קהילתי (אני בכוונה לא משתמש במונח דו–לאומי, שפחות מתאים למציאות של בלגיה) של מפלגת העובדים הבלגית, המתעקשת לפעול הן במחוז פלדרניה (דוברי פלמית) והן במחוז וולוניה (דוברי הצרפתית). מתבסס על נוכחות משמעותית במאבקים בשתי הקהילות ועל הקשבה דרוכה לסוגיות המעסיקות אותם ולדרישותיהם.
שום מפלגה אחרת בבלגיה אינה פועלת כך. מפלגת העובדים מתעקשת להיות מפלגת הפלמים והוולונים כפועל יוצא של תפישת עולמה הסוציאליסטית. בפעילותה היא מדגישה את האינטרסים המשותפים לרוב הגדול של האנשים בחברה כגוברים על ההבדלים הקהילתיים במשותף עם עובד שכיר בוולוניה (למרות שהם דוברים שפות שונות), מאשר עם בעל–הון בפלנדריה, וכנ"ל לגבי שכיר בוולוניה.
אין זה מקרה שמפלגות בלגיות שאינן מחויבות לחזון של סוציאליזם ושאינן יוצאות מנקודת מוצא מעמדית לניתוח החברה, הכלכלה והפוליטיקה – התפלגו לפי קווים קהילתיים–לשוניים. בלי הבנה שבין אנשים הנמנים עם קהילות שונות אפשר לייצר חיבורים על בסיס מאבקים למען אינטרסים משותפים, אין סיבה לקיים ארגון פוליטי משותף..
ויש גם נמשל ישראלי לסיפור הבלגי. התנאי לפוליטיקה יהודית–ערבית משותפת בישראל הוא הישענות על ערכים סוציאליסטיים ועל יסודות מעמדיים. רק פוליטיקה של המבליטה את האינטרס המשותף יכולה לחבר בין אנשים מקהילות שונות. יוזמות לחיבורים הנשענות אך ורק על רצון טוב וכוונת טובות, ושהדבק המחבר שלהן הוא אלטרואיזם – מועדות לכישלון.
פוליטיקה יהודית–ערבית משותפת נבנתה למשל במאבק בשדה בריר בנגב. שם החלה חברת כימיקלים לישראל, בבעלות הטייקון עידן עופר, בהכנות לפתיחת מכרה פוספטים. הקמת המכרה תוביל לסילוק התושבים הערבים–הבדואים מהכפרים הסמוכים אל–פורעה ואל–זערורה, ותוביל גם לזיהום אוויר ולגידול בתחלואת סרטן בקרב התושבים היהודים בעיר ערד הסמוכה (רבים מהם חרדים או יוצאי חבר העמים).
ובמאבק נגד הקמת מכרה הפוספטים בשדה בריר יצאו להפגין יחד יהודים וערבים. זאת, על בסיס אינטרסים משותפים וקונקרטיים, הנוגעים בחייהם.
פוליטיקה יהודית–ערבית משותפת הייתה גם השביתה ברשת מקדונלדס בישראל לפני כארבע שנים. מאות עובדי מקדונלדס צעירים, חלקם בני נוער, יהודים וערבים, נטלו חלק בהפגנות, במחאות ובעיצומים במקום העבודה. זאת בדרישה להסכם קיבוצי ולשיפור תנאי ההעסקה.
כל עובד מקדונלדס שהשתתף במאבק עובדים זה ונשאל "מי מנהיג אותך במאבק הזה?", ענה: "אוראל, אליאור, ירון, מוחמד ואחמד". אלה שמותיהם של חמשת החברים דאז בוועד עובדי מקדונלדס.
שותפות המאבק התאפשרה שכן היא ביטאה אינטרסים משותפים. כל מי שהשתתפו במאבק פעלו למען הזכויות המעמדיות שאותן יכלו להשיג רק במשותף.
החברה הישראלית מלאה בדוגמאות לזירות בהן יהודים וערבים יכולים למצוא עצמם במאבק משותף. מאבקים אלה הם–הם הבסיס לפוליטיקה יהודית–ערבית משותפת. ביטוי בולט לגישה זו ניתן למצוא לדעתי במסמך "תיאוריית השינוי" של תנועת עומדים ביחד (אותו שאפשר למצוא באתר האינטרנט של התנועה).
במסמך נכתב בין היתר: "לא נדבר בשם לאום מסוים, אלא נבטא את קולם של כלל האנשים שחיים כאן, יהודים וערבים כאחד. זה העם על גווניו, ובשמו ובשם הרוב נדבר. השלטון הנוכחי אינו משקף את האינטרסים של הרוב, ולכן אנחנו נתעקש לשקף אותם […] נתעקש לבודד את האליטות השולטות ולא ניתן להן לבודד אותנו: לא נסתפק בהגנה על זכויות המיעוט, אלא נקדם פתרונות שמבטאים את האינטרס המשותף של רוב העם, אשר מנוגד רק לאינטרס של אליטה זעירה שמרוויחה מהסדר הפוליטי והכלכלי הקיים.
"נראה לציבור כיצד ההצעות שלנו משרתות את האינטרס של הרוב. נפעל לחיבור מאבקים מקומיים נפרדים לסיפור רחב ונוכיח שהפתרונות שאנחנו מציעים מבטאים מדיניות כוללת לטובת הרוב […] נפעל לאיחוד הרוב המפוצל ולארגונו מחדש בתודעה ובתחושה של רוב".
בתקופה הנוכחית, מעט אחרי מערכת בחירות אחת לכנסת ובפתח מערכת בחירות נוספת לכנסת, "שותפות יהודית–ערבית" הפכה מונח "באזז" חם בקרב חוגי שמאל רבים:
פוליטיקאים או מפלגות בשמאל מבקשים לייחס אותו לעצמם; כנסים של ארגוני חברה אזרחית מעמידים את הנושא במרכז דיוניהם; ובעמודי הדעות בעיתונים מתפרסמים טורים המתחבטים, הקובעים וההופכים בסוגיה. על רקע זה, מאמרי אינו תרגיל אקדמי בפוליטיקה השוואתית בין ישראל לבין בלגיה, אלא נועד להיות תרומה לדיון ולחשיבה.
מהם היסודות שעליהם יכולה להתבסס פוליטיקה יהודית–ערבית משותפת, משמעותית ומשפיעה בישראל? התשובה שאני מציע, היא ששותפות יהודית–ערבית צריכה להישען על ערכים סוציאליסטיים. זו הדרך, ודרך אחרת – אין.
אורי וולטמן
