לאחרונה התבטאה שרת התרבות, מירי רגב, נגד הקרנת אסופת הסרטים של פרויקט ״מוּכּרות״, שיזם פורום דו-קיום בנגב במסגרת הפסטיבל "קולנוע דרום". בסרטים אלה מתעדות נשים ערביות-בדואיות מכפרים בלתי-מוכרים את מציאות חייהן.
רגב התבטאה בעמוד הפייסבוק שלה נגד הקרנת הסרטים, והודיעה כי תנחה את משרדה לבחון אם מדובר בהסתה. כמו בעבר, התבטאות זו הייתה ריקה מתוכן והקרנת הסרטים התקיימה כמתוכנן. אך התבטאות זו מצטרפת לסדרה ארוכה של התבטאויות בהן השתלחה שרת התרבות בסערה נגד יצירות אמנות או מופעי תרבות בעלי אלמנטים ביקורתיים; על אחת כמה וכמה אם היוצרים הם פלסטינים אזרחי ישראל.
מבחינת רגב, יצירה של ערבים היא תמיד דבר הסתה. תחת מרותה, כל יצירת אמנות בהשתתפות או ביצירת פלסטינים היא הסתה לשמה, וכל אזכור של הכיבוש הוא רצון במיטוט המדינה. תאמר נאפר, מחמוד דרוויש, תיאטרון יפו, גלריית ברבור הירושלמית, תיאטרון אל-מידאן, עינת ויצמן, נורמן עיסא, וכעת – הנשים הערביות-בדואיות המתעדות את מציאות חייהן הבלתי-נסבלת תחת שלטון מפלה וגזעני. הקונצנזוס הלאומני, שרגב מייצרת בכישרון פוליטי לא מבוטל, הוא ליהודים בלבד. אפילו, אפשר לומר, לציונים בלבד.
אין חדש בעמדותיה הגזעניות של רגב: זו ממשלת נתניהו וזו דרכה. ואולם, נקודה חשובה שיש לשים לב אליה בקמפייני ההסתה של רגב היא ההפרדה שעושה השרה בין ״חופש הביטוי״ ל״חופש המימון״. את הראשון רגב לכאורה מקדשת, ואילו את השני היא המציאה ככלי למלחמה בקולות ביקורתיים.
בהתבטאותה האחרונה בעניין פרויקט ״מוכרות״, כתבה רגב כי היא ״פועלת לקדם בחוק חדש את העיקרון של חופש המימון, שיאפשר מניעת תמיכה ממופעים חתרניים ומלבים שנאה במוסדות התרבות, המתוקצבים מכספי המדינה״.
ספק רב אם חוק זה באמת יקודם (השרה רגב כבר רגילה לומר דברים ללא כיסוי), אך המגמה של הסטת תקציבי תרבות הרחק מקולות ביקורתיים היא תופעה שרירה, קיימת ומתמשכת בתקופת כהונתה של מירי רגב במשרד התרבות והספורט.
בנקודה זו חשוב להדגיש, כי מניעת המימון משמעה סוף היצירה. חירות המימון הסלקטיבית של רגב תוביל להשתקה. יצירה תרבותית-קהילתית, העוסקת בנושאים חברתיים ומעצימה את הקהילות בהן היא מתגבשת, אינה יכולה, חד וחלק, להתקיים בלא תמיכה ציבורית.
נקודה זו נכונה גם למגזרים גדולים בתרבות בכלל: תזמורות פילהרמוניות, מוזיאונים, תיאטרונים – כל אלה אינם יכולים לשרוד כמוסדות ציבוריים תחת כללי השוק. אולי בארה״ב הם יכולים, אך בארץ – לא ולא. כך, גם קולנוע תיעודי חייב כסף ציבורי על מנת להתקיים.
העובדה שהתרבות הישראלית תלויה במימון ציבורי ולא רק בבעלי הון ובכוחות השוק, היא נקודת אור. בשל עובדה זו, מגמותיהם של השרה רגב, של השר בנט, ושל ממשלת נתניהו כולה, מסוכנות אפילו יותר לתרבות הישראלית. ״חופש המימון״ הוא בלוף בשירות הימין. צריך להגיד זאת בקול רם.
נמרוד פלשנברג
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
