ביום שישי האחרון נערכה שביתה כללית ב-12 מחנות הפליטים הפלסטינים הפזורים בלבנון. מוקדם יותר החודש הגביר שר העבודה הלבנוני–מרוני קמיל אבו–סלימאן את אכיפת ההגבלות על "עובדים זרים", וכלל בהם גם את הפלסטינים והסורים תוך חיובם להשיג ולהציג רישיונות עבודה. פקידי ממשל וחיילים פשטו על עסקים וחנויות שהעסיקו עובדים ללא רישיונות וסגרו אותם. הפלסטינים הגיבו בהפגנות המוניות, שעדיין נמשכות, בשביתות כלליות ובימי זעם במחנות. בצד הפסקת תמיכת ארה"ב באונר"א, טוענים הפלסטינים כי תקנות אלה הן חלק ממאמצי ארה"ב לכפות עליהם את "עסקת המאה" תוך הגברת הלחץ הכלכלי.
הפגנה במחנה הפליטים רשידיה (צילום: אל–אחבאר)
את ההפגנות יזמו כל הפלגים הפלסטיניים ב-12 מחנות הפליטים במדינה. הנהגת המחנות הודיעה שהמחאה תימשך עד שאבו–סלימאן יודיע על החרגת הפלסטינים מהמגבלות על "זרים". הפלסטינים טוענים כי הם אינם עובדים זרים, וכי הסכמה על כך הושגה עם הממשלה כבר ב-2010. הם איימו באינתיפאדה שתתפשט גם לגדה ולעזה. נציגי הרשות הפלסטינית וחמאס שוחחו עם ראש הממשלה הסוני סעד ח'רירי ועם נביה ברי השיעי, יו"ר הפרלמנט. אלה הצהירו שהפלסטינים לא ייכללו בהגבלות על העובדים הזרים במדינה וקראו לאבו–סלימאן להצהיר על כך רשמית. אבו–סלימאן מסרב.
קמיל אבו–סלימאן הוא בן לאחת המשפחות המרוניות המיוחסות ביותר. עד לאחרונה היה נשיא חברת "דקרט" בלונדון, חברת ייעוץ משפטי–פיננסי גדולה. הוא מומחה עולמי לשוקי הון, לקרנות השקעה ולהנפקת אגרות חוב. אבו–סלימאן למד באוניברסיטת סנט–ג'ורג' שבביירות (אוניברסיטה ישועית פרטית יוקרתית לבני עשירים), בהרווארד ובטאפטס.
בשנה האחרונה שב ללבנון ומונה לתפקיד שר העבודה. הוא משתייך למפלגה "הכוחות הלבנוניים", המפלגה הנוצרית השנייה בגודלה. בראשה עומד סמיר ג'עגע', ממנהיגי הפלנגות שהשתתפו ברצח הפלסטינים בסברה ובשתילה. מפלגתו מתחרה במפלגה "התנועה הפטריוטית החופשית" שבראשה עומד שר החוץ ג'יבראן בסיל, חתנו של מישל עאון הנשיא הנוכחי. בסיל וג'עג'ע לוטשים עיניהם לנשיאות לבנון בעתיד ומתחרים על הייצוג המרוני.
בלבנון חיים כשישה מיליון תושבים – נוצרים, מוסלמים ודרוזים. לבנון היא מדינת הזהויות: כל דת מפוצלת לעדות המאורגנות במפלגות. מאז 1932 נמנעים מספירה רשמית של האוכלוסייה, מחשש שזו תערער את מבנה השלטון המבוסס על קריטריון עדתי–פוליטי (הנשיא תמיד מרוני, רה"מ סוני ויו"ר הפרלמנט שיעי).
יחסית לאוכלוסייתה, בלבנון חיים יותר פליטים מאשר בכל מדינה אחרת בעולם; כל אדם רביעי בלבנון הוא פליט. לבנון משמשת מקלט לכמיליון וחצי פליטים מסוריה ולמאות אלפי פליטים עיראקים. חיים בה מאות אלפי פליטים פלסטינים. למצב זה השלכות חמורות על הכלכלה, החברה והפוליטיקה.
הפלסטינים בלבנון הם פליטי-1948 ופליטי הכיבוש שחברו לארגונים הפלסטיניים משנות ה-70. בשנות ה-80, בעת מלחמת האזרחים בלבנון, עזבו פלסטינים רבים את המדינה. בלבנון חיים 450 אלף פלסטינים לפי אונרר"א, ו-170 אלף לפי ספירות לבנוניות אחרונות. מספרים אלה אינם כוללים פלסטינים שברחו מסוריה עקב מלחמת האזרחים הנוכחית.
הפלסטינים מרוכזים ב-12 מחנות רשמיים וביישובים ארעיים קטנים. המחנות מתפקדים (מאז 1969) כשטח אקסטרא–טריטוריאלי שמנהלים ארגונים פלסטיניים חמושים. פליטים סורים רבים השתכנו באותם מחנות. הדינמיקה בין הפלגים הפלסטיניים, האסלאמיסטיים והקבוצות הסוריות –מדרדרת את יכולת המשילות של השלטון.
כ-30 אלף פלסטינים (עשירים או נוצרים) אוזרחו בשנות ה-50. אך רוב הפלסטינים הם סונים, ולשאלת אזרוחם השפעה על האיזון הפוליטי השביר של לבנון. הפלסטינים בלבנון נמצאים בסטטוס של פליטות מתמשכת: הם רשומים כ"זרים" ונמנעת מהם האפשרות להתאזרח. לרובם הגדול אין תעודות זהות והם משוללי גישה לביטוח לאומי, לשרותי הבריאות, החינוך והתעסוקה של המדינה. אסור להם לנהל עסקים, להחזיק ברכוש או להוריש ולרשת. אין להם חופש מגורים.
כדי לעבוד הם זקוקים להיתרי עבודה, שכמעט אינם ניתנים. פלסטינים מנועים מלעסוק בכ-70 מקצועות (למשל רפואה, הנדסה, משפטים, ספרים ונהגי מונית), ונמנעת מהם חברות באגודות מקצועיות, שהיא תנאי לקבלת אישור עבודה. הפלסטינים מרוכזים בעיקר בעבודות חקלאות, בניין ופקידות, והאבטלה בקרבם גבוהה (כ-20%). לסטטוס הפוליטי יש אפוא גם משמעות מעמדית חשובה. יצוין כי הממשלה בלבנון אישרה בשבוע שעבר קיצוצים חמורים בתקציב כדי להוריד את הגרעון, ששיעורו עמד על כ-11% מהתל"ג ב-2018. הנחישות להיפטר מפליטים סורים היא חלק מההבטחות לנושי המדינה. השיתוק שאוחז בממשלת לבנון מונע את החרגת הפלסטינים מהחוקים החדשים.
במשך 70 שנה שימרו הלבנונים את הפלסטינים בלבנון במצב של "חיות מושהית" (suspended animation) במחנות, ומנעו מהם את האפשרות לשפר את גורלם. ההחמרה במצבם הבלתי–בטוח של הפלסטינים בלבנון מעלה שאלות נוקבות לגבי מחויבותן של לבנון ומדינות ערביות אחרות לפלסטינים.
אבישי ארליך
