ביום ראשון, 10 ביולי 2016, שוב עלו דחפורים צהובים ומאיימים של קק"ל על הגבעה הסמוכה לכפר אל עראקיב. בפעם שעברה שעלו לשם דחפורי קק"ל, במאי 2013, הם הפכו חלק ניכר מהגבעות העגולות, עליהן נהגו אנשי אל עראקיב לזרוע חיטה ושעורה מזה דורות, לאזור מהונדס. לאורך קווי הגובה כוסו הגבעות בסכרים קטנים שבהם יקוו מי הגשמים לטובת עצי הנוי שקק"ל התכוונה לשתול. מאבק ציבורי עיקש וממושך של אנשי הכפר הוביל להפסקת העבודות, אך הנזק נעשה והמצב לא הושב לקדמותו. החזרה של הדחפורים מאיימת על התושבים – המקיימים מזה שש שנים מאבק בלתי אלים להשבת אדמותיהם וכפרם. לאחרונה פתחו אנשי הכפר במאבק ציבור ובמחאה יומיומית. הם עומדים מול הדחפורים והשוטרים במשך שעות ארוכות, בחום בלתי נסבל וללא טיפת צל.
חיה נח בעצרת יום האדמה בשנת 2012 שנערכה בסמוך לאל עראקיב (צילום: פורום דו-קיום בנגב)
אדמת הכפר אל עראקיב נרכשה בתחילת המאה הקודמת (1905) משבט אל עוקבי. המשפחה הקימה במקום את בית הקברות (1914) והתגוררה על השטח, בעוד שהגבעות עובדו וסיפקו מזון למשפחה ולצאנה. מקום זה היה אזור המחיה של בני המשפחה עד לגירוש התושבים בידי שלטונות הצבא בתחילת שנות החמישים. תושבי הכפר נדרשו אז לעבור לגדתו הצפונית של נחל פחר (אל פוחארי) והם עשו כפי שהורו להם אנשי הממשל הצבאי. בשנות החמישים הופקעה האדמה באמצעות חר"ם (חוק רכישת מקרקעין 1953).
אנשי אל עראקיב, כמו בדואים רבים אחרים, לא היו מודעים להפקעה ואיש לא טרח לעדכן אותם. היו אלה ימי הממשל הצבאי הזכורים לדיראון. בשנות השבעים, עם חקיקת חוק המקרקעין והחלטת הממשלה על הסדר קרקעות, התאפשר לבדואים בנגב להגיש תביעות בעלות. ואכן, 3,220 תובעים מהנגב הגישו תביעות על כ-1.5 מיליון דונם בשטח ההסדר המוכרז. שליש מהתביעות נדחה על הסף בשל היות הקרקעות בשימוש למרעה, ותביעות לגבי מיליון דונם תויקו אצל פקיד ההסדר. בין התובעים היו אנשי אל עראקיב שתבעו כ-1,200 דונם. כעבור ארבעים שנה החליטה המדינה להגיש תביעה נוגדת לתביעתם של אנשי אל עראקיב ולממש את זכותה לכאורה על האדמה. כדי לשמור על אדמתם, עתרו אנשי אל עראקיב לבית המשפט המחוזי, כאשר נטל ההוכחה עבר אליהם. הדיון המשפטי בעתירה זו נמצא בחיתוליו.
הכפר, בו התגוררו כשלוש מאות וחמישים איש ואשה, נהרס ב-20 ביולי 2010, בימים אלה לפני שש שנים. ההריסה הייתה מבצע צבאי לכל דבר ועניין. השתתפו בו ב-1,300 שוטרים וגורמי אכיפה כמו הסיירת הירוקה, פקחי משרד הפנים, קבלני הריסה ועוד, שהתלוו לכוחות. עוד ליוו את ההורסים מסוקים, סוסים, משאיות ואוטובוסים. כל מה שהיה בכפר הושחת והושמד. הבתים נהרסו, הלולים והמחסנים הושמדו ועצי הפרי הרבים נעקרו. המקום היה לשממה. מכפר פורח הפך מדבר. וכל זאת כדי לטעת יער ולהפריח את הנגב "לטובת כל תושביו", לדברי הממשלה. עצי הזית הושחתו לטובת איקליפטוסים, עצי אשל וינבוט. כיום תלויה ועומדת נגד אנשי הכפר עתירה אזרחית, לפיה הם נתבעים לשלם 1.8 מיליון ש"ח עבור 8 ההריסות הראשונות!
תושביו של הכפר נאלצו ברובם לעבור לעיר רהט ולמצוא בה פתרונות דיור כאלה ואחרים. חלקם נותרו בכפר ומאז חיים שם תחת איום מתמיד של הריסת הסוכות-אוהלים המורכבים מיריעות פלסטיק הנמתחות על גבי שלדי עץ. הם מובילים מים במיכלי פלסטיק, משתמשים בתאורה סולארית מועטה לצרכיהם הצנועים, ומסיעים את ילדיהם ללמוד בעיר רהט. חייהם אינם חיים כי עליהם לשמור על רכושם ולפחות פעם בחודש לצפות בהרס הסוכות, בהן הם מתגוררים.
מה עומד מאחורי ההרס? אסטרטגית, ממשלת ישראל מתנגדת לנוכחות כפר בדואי/פלסטיני מערבית לכביש 40, כפי שעולה בברור מתכנית פראוור. גורמי האכיפה מעוניינים במקרה מבחן שיראה שהכוח יענה על הכול, וכי אפשר להרוס כפר גם במאה ה-21. אנשי אל עראקיב מלמדים אותם פרק על מגבלת הכוח ועל כך שהרוח גוברת על כוח.
שש שנים לאחר ההריסה המסיבית ולאחר יותר ממאה הריסות, הרסו שוב את הסוכות. אירוע לציון ההריסה של 2010, שייערך מחר (שבת, 30 ביולי), יצטיין ברוח האופטימית המלווה את אנשי אל עראקיב בכל שנות מאבקם.
חיה נח
חיה נח היא מנכ"לית הפורום לדו-קיום בנגב,
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
