המוזיאון נמצא מחוץ לחיי היומיום. בירושלים, מול הכנסת, מוזיאון ישראל מזמין את הקהל בלא חיפזון. תלמידים נכנסים ויוצאים מאגף הנוער, מדברים בשקט, ומלבד זאת שלוות צהריים. על גבעת המוזיאון רואים יותר אנשי צוות ממבקרים. המוזיאון מצוחצח, מובלעת נקייה, רחוקה מאוד מפיגוע הירי בשער שכם שעליו מדווחים באותה השעה.
אלא שיחד עם השקט והניתוק לכאורה, מוזיאון ישראל לא מציע אסקפיזם. הוא מזמין את המבקר הישר לתוך ההיסטוריה. הוא עומד בסימן ההיסטוריה של הארץ הזו. ממיקומו ועד הדרך שבה ערוכות בו התערוכות, המוזיאון כמו אומר למבקריו שאין אמנות בישראל אלא כזו שבאה מן ההיסטוריה, ממאבקי ההיסטוריה.
נועה ראנצר – איור על סמך מוצג ארכיאולוגי
אם ההיסטוריה הישראלית, ככל היסטוריה, היא אכן היסטוריה של מאבק, אז היא כתובה בידי המנצחים. המוצגים הראשונים שעומדים בפני המבקר הם אבנים מסותתות ששימשו כלי ציד בידי טובי הציידים הקדמונים לפני מאות אלפי שנים. אחר כך מגיע תורם של כלי פולחן אליליים עתיקים – פסלוני נשים קטנטנים, כדים ועליהם ייצוגי נחשים, שרביטים מעוטרי דימויי חיות מדבר, יעלים. אחריהם חותמות אנשי שם ביהודה העתיקה, חותם המלך חזקיהו, כתבים עבריים עתיקים על חרסים. יפיפה.
אם עיסוק אקדמי אופנתי כיום הוא פירוק של היסטוריות ונרטיבים, אין לכך זכר במוזיאון ישראל. ההיסטוריה המסופרת היא כאן היסטוריה קאנונית, גדולה, שבמרכזה עומדת עליית המונותיאיזם הישראלי הקדום, עליית מלכות ישראל.
עם זאת, בתוך אותה היסטוריה ניתן להבחין ביחס חם של הארכיאולוגיה הישראלית לכלי הפולחן האלילי של ארץ ישראל הקדומה. ראשית כל, בשל עושר הממצאים מאותן תרבויות אליליות שהתקיימו בארץ אלפי שנים – על הקיר מוקרן סרט ובו סוקר דויד בן גוריון את ממצאי מטמון נחל משמר, אותם שרביטים עשויי שנהב היפופוטם ומעוטרים ראשי יעלים.
שנית, היחס החם נובע מתוך סיבה היסטוריוסופית מובהקת. האלילות ממלאת שלב הכרחי בהיסטוריה של הדת הישראלית, היא אותה קרקע ממנה צמח המונותיאיזם הישראלי הקדום. כל שריד לתרבות האלילית של ארץ ישראל – אותה תרבות שאנחנו מכירים בעיקר דרך ייצוגיה במלחמות הדת של נביאי ישראל, אותה תרבות שהמונותיאיזם הישראלי העתיק הכריז עליה מלחמת חורמה – מאשרת את ההיסטוריה של ההתגברות עליה, את ההיסטוריה התנ"כית. מתוך אותה היסטוריה אלילית בולט פריט אחת בפשטותו וביופיו הבלתי מצוי.
על אבן לבנה שטוחה חרוטה דמות אדם עומד, דמות גפרורים, מהסוג שכיום נוהגים לשרבט בהיסח דעת כיצוג הבסיסי ביותר לאדם. קו ארוך לגוף, שני קווים קצרים לרגליים ושניים לזרועות. ראשה של הדמות מותווה קווים מצטלבים על קווים, כמו שרטוט זריז של שיבולת. במקום כפות ידיים, יוצאים מזרועותיו קווים נוספים לכל עבר, כמו היו קרני שמש. מתחת לדמות העומדת משורטטת אותה דמות, הפעם היא שוכבת. הכיתוב מסביר כי מדובר בדמותו של האל תמוז, שנחרטה לפני כ-5,000 שנים ונמצאה בערד.
מתוך התערוכה "פרעה בכנען: הסיפור שלא סופר", המוצגת כעת במוזיאון ישראל
דמותו של תמוז, אל הפריון השומרי, חרוטה פעמיים באבן – שכובה וקמה. זו תמונת מותו של האל, שלפי הפולחן מת בסוף כל קיץ, וכן תמונת שובו לחיים. אלו הם חילופי העונות. בסוף הקיץ היה מותו הטקסי של האל מלווה קינה ובכי. עדות לכך נשמרה גם בספר יחזקאל המספר כי גם בבית המקדש היו מתאבלים על מותו: "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל, ח', י"ד).
בצומת הגדול שנמצא בלב המוזיאון ניתנת בידי המבקר הבחירה בין אולמות הארכיאולוגיה ובין האמנות הישראלית. האם מדובר בבחירה כוזבת? בכניסה לאולם האמנות הישראלית עומד לבדו הפסל המפואר "נמרוד" של יצחק דנציגר, יצירה שייצגה אולי יותר מכל יצירה אחרת את השאיפה "הכנענית" לשוב ולהיטמע בארץ הזו, לפסוח על 2,000 שנות מונותיאיזם ולשוב לאדמה ולאליה.
מה יש בהם, בדימויים ההיסטוריים של האלילות, שמצליחים לשבות את הלב גם ממרחק 5,000 שנים? כיצד הם מצליחים לשבור את המקום שניתן לאלילות בהיסטוריה הרשמית של הארץ הזו בתור שלב מעבר בדרך ליהדות? אפשר לשער שהם מצליחים לגעת בנו כי הם עצמם פוליטיים – עולים בקנה אחד עם ההיסטוריוגרפיה הציונית של הארץ, אך שזורים בדמיונות בדבר השתלבות במרחב.
טל גלעדי
