הסרט "וואג'יב", בכיכובם של מוחמד וסאלח בכרי, נבחר בחודש שעבר לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע החשוב באמריקה הלטינית, מר דל פלטה. סרטה של הבמאית הפלסטינית אן–מרי ג'סיר (43, ילידת בית לחם) נבחר לייצג את פלסטין בטקס פרסי האוסקר. שוחחתי עם השחקן הראשי בסרט, מוחמד בכרי, שאף זכה בפרס השחקן הטוב ביותר.

סלאח ומוחמד בכרי – מתוך הסרט "וואג'יב"

במה עוסק הסרט "וואג'יב"?

הבמאית אן מרי ג'סיר עברה לגור בארץ אחרי חיים ממושכים באמריקה. היא לא ידעה רבות על החיים כאן, ובייחוד על החברה הפלסטינית בישראל. לקראת נישואיה עם בחור מנצרת, הצטרפה אל בני המשפחה באחד מימי חלוקת ההזמנות. משם שאבה את הרעיון לסרטה.

הסרט מגולל את סיפורו של אבו–שאדי, דמות שאני מגלם. הוא מתקרב לגיל פנסיה. איש שבור, אפור, נחבא אל הכלים, מעין ילד טוב המעוניין לרצות את כולם. אשתו עזבה אותו לטובת בחור צעיר יותר, והשניים ברחו לאמריקה. הוא נשאר עם שני ילדיו. בתו עומדת להתחתן. הבן שאדי מגיע מאיטליה כדי לעזור בהכנות לחתונה. הבן הוא אדריכל, עזב את הארץ כי לא יכול היה לסבול את המצב הפוליטי כאן. האב והבן מחלקים יחד את ההזמנות במשך יום שלם, מהבוקר עד הערב. הפנורמה הזו חושפת בפנינו את העולם הפנימי בנצרת, בעיקר זה הנוצרי. הסרט מתרחש בימים סמוכים לחג המולד, והצופים מביטים מקרוב על החברה הערבית גם באמצעות המחלוקת בין האב לבין הבן.

כיצד היית מתאר את הקונפליקט בין האב לבן?

זה קונפליקט בין דור המשלים עם המציאות הפוליטית לבין זה המסרב להיות שפוף. הבן עזב בהשראת האב. כל עוד חי בארץ, היה פעיל פוליטי. האב שלחו לאיטליה כי הוא פחד מההשלכות. רצה להרחיקו מלוע הארי. זו השקפת עולם של אדם, אני יכול להגיד, במידה מסוימת תבוסתן. אך במידה לא מבוטלת גם אדם ריאליסטי, מציאותי, חפץ חיים. הוא לא מצליח למצוא דרך אחרת לשרוד אלא כשהוא מרצה את כל הצדדים. איני מקבל אותה, אך גם זו השקפה.

אתה חולק על עמדות הדמות שאתה מגלם?

בהחלט, חוויתי קשיים בכניסה לדמות. נאלצתי להתכופף, להיראות חלש – פיזית ונפשית כאחת; להתחזות לאדם שאינו מתעמת עם איש, כאילו מבקש סליחה שהוא חי. זה לא מוצא חן בעיניי, אבל זו מציאות של רבים. יש חתך לא מבוטל בחברה הפלסטינית בישראל שאלה הם חייו. הם מתרחקים מהעיסוק בפוליטיקה, ומעידים על עצמם כי הם "רק רוצים לחיות". הם יודעים שהעיסוק הפוליטי יזיק להם, כי הם חיים תחת ממשלת ימין קיצוני שבכל יום ממציאה חוק גזעני יותר מקודמו. אנשים רוצים לחיות כאן, מפני שאין להם מקום אחר. הם אינם רוצים להיות פליטים בחו"ל, ומקבלים בלית ברירה את התכתיבים האלה. מנגד, אומר הבן כי הוא מסרב לקבל מצב זה. הוא אומר לאב: אני לא אחיה כך.

כיצד אתה, שלא נמנע ממעורבות פוליטית, מתמודד עם המתקפות האחרונות עליך?

בסדר. אני בסדר גמור. אני כבר רגיל לזה. גידלתי עור של קרנף בעניין הזה. כלומר, המתקפות הללו כבר בקושי מזיזות לי. זה מפריע, אבל זה חלק מחיי מזה 15 שנה. לא בדיוק חודשים ספורים. לכל דבר אפשר להסתגל ולהתרגל. כמובן שזה לא מקובל עליי, זה לא אנושי, אבל זה מה יש. אני עוד מלא תקווה. אמשיך בעשייה האמנותית, אמשיך ליצור, לכתוב, לביים ולשחק. כעת, אני סומך רק על עצמי.

יוסף לאור

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב