"מטרת חוק-יסוד זה לעגן את ערכיה של המדינה כדמוקרטית וכרב-תרבותית המקיימת שוויון אזרחי, תרבותי ולאומי גמור בין כלל אזרחיה", כך נכתב בהצעת חוק שהניח השבוע ח"כ יוסף ג'בארין (חד"ש, הרשימה המשותפת) על שולחן הכנסת.
ח"כ ג'בארין בעת דיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת (צילום: אל אתיחאד)
בדברי ההסבר להצעה כתב: "ביסוד העקרונות הדמוקרטיים של מדינה עומד עקרון השוויון בחלוקת משאביה, שבלעדיו אין דמוקרטיה מהותית. תחום אחד של הוא המשאבים החומריים, ובעיקר תקציבים ציבוריים, קרקע, ותשתיות. […] תחום נוסף של המשאבים הציבוריים מתייחס לזכות של מיעוט לאומי וילידי להיות מיוצג באופן הוגן ואפקטיבי בכלל הגופים הציבוריים במדינה ובמשרות הציבוריות, לרבות במוקדי קבלת ההחלטות". שוחחתי עם ג'בארין (46), יוזם הצעת החוק, בהשכלתו ד"ר למשפטים (אוניברסיטת ג'ורג'טאון).
האם ייתכן שוויון אזרחי בלי שוויון לאומי?
חד משמעית, לא. האזרחי והלאומי שזורים זה בזה, ולכן תמונת המצב שחלק מהאקדמאים ומהפוליטיקאים מנסים להציג – כאילו אפשרית ההפרדה בין השניים ומדינת ישראל יכולה להבטיח שוויון מסוג אחד ולא אחר – מעוותת ומטעה.
נתבונן באפליה במערכת החינוך. כאשר ילד יהודי לומד את המורשת, ההיסטוריה והתרבות של עמו בעוד שילד ערבי אינו לומד, האפליה היא במישור האזרחי או הלאומי? גם וגם. כשמערכת החינוך לא מלמדת אזרחות שווה ולא מטפחת ערכים דמוקרטיים משותפים – זה אזרחי או לאומי? ההפרדה אינה נותנת מענה למציאות המורכבת בישראל.
לצערי, חלק מהפוליטיקאים הפכו את ההפרדה לדרך פוליטית של ממש, והם טוענים כי זכויות לאומיות יוענקו לאזרחים ערבים במדינה הפלסטינית העתידית. גם טיעון זה הוא עיוות והטעיה: זכויות קולקטיביות מגיעות לקבוצות מיעוט במסגרת המדינה בה הם אזרחים, ולא במסגרת מדינה אחרת.
למשוואה חשוב להוסיף שמוד ההתייחסות הוא מיעוט ילידי. רבים מהפוליטיקאים ומהאקדמאים בישראל מנופפים בדוגמאות משוות מהעולם על מנת לנרמל את המצב בישראל. הם משווים את המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, לדוגמא, למיעוט הטורקי בגרמניה או המיעוט המוסלמי בצרפת. אך שם אלה מיעוטים לאומיים ודתיים שהתהוו כתוצאה מהגירה רצונית, ולכן נוטים חברי מיעוטים אלה לקבל את כללי המערכת החדשה אליה הם היגרו. אבל לגבי מיעוטים ילידיים המצב שונה. הרי בציר הזמן – לפני קום המדינה, הייתה לפלסטינים זהות מפותחת ותרבות פעילה, ולכן גם עולה הדרישה לשמר את הזהות והייחודיות ולפתחה באופן חופשי גם במסגרת המדינה כזכות קולקטיבית של קבוצה ילידית.
למה הנחת את הצעת החוק דווקא עכשיו?
נכון, אפשר היה להעלות רעיונות אלה לפני עשורים. אבל חוק הלאום משנה את כללי המשחק ומכתיב שיח ציבורי. השיח הלאומני והמתלהם סביבו, בעיקר בשורות הקואליציה, מנותק מערכים בסיסיים של שוויון, של שותפות, של אזרחות שווה ושל זכויות מיעוטים. אסור להשאיר את הבמה באופן בלעדי לימין הקיצוני ולחוק הלאום שמקדם. יש לאתגר אותו באמצעות הצעת חוק אלטרנטיבית – הצעת חוק אוניברסלית, דמוקרטית ורב-תרבותית; באמצעות חזון דמוקרטי שבלבו שיח שהתפתח רבות בשני העשורים האחרונים בעולם, אך בישראל – כמעט שאינו קיים.
אתגר נוסף הוא במישור הפעילות בזירה הבינ"ל. חשוב לי במפגשים עם דיפלומטים זרים לא רק להצביע על מה אנחנו מוצאים לפגם בפעילות הממשלה בישראל ומה הסיכונים שאנו רואים, אלא גם להציע בפניהם חזון אחר למדינה. בזירה הבינ"ל הרעיונות שביסוד החוק האלטרנטיבי שלנו אהודים מאוד, וזוכים להסכמה מקיר לקיר. וזה בהחלט מעודד ומתמרץ.
איזה ביטויים פרקטיים, תיאורטיים בינתיים, מכיל החוק?
העיקרון הבסיסי הוא, שדמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי אזרחות שוויונית. בלי עיקרון זה, לא רק שאין דמוקרטיה, גם לא קיים הבסיס המוסרי שעליו אמורה להיות מושתתת החברה: שוויון בין כלל האזרחים. כל היתר הם פרטים שאפשר להתווכח עליהם בהנחה שהמסגרת העקרונית נשמרת.
החוק דורש להבהיר שגבולותיה של מדינת ישראל הם גבולות השטח שחל עליו החוק הישראלי עד 5 ביוני 1967. אין פירוט קונקרטי להמנונה, לדגלה ולסמליה של המדינה, אך צוין בהצעה שאלה צריכים להיקבע בחוק, ועליהם לבטא את זיקתה השווה של המדינה לאזרחיה היהודים והערבים. אשר לשפה רשמית: העברית והערבית הן השפות הרשמיות של המדינה, שיזכו במעמד שווה בכל תפקודיהן ופעילויותיהן של הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, ושל האזרחים מולן. מעמד הולם לשתי השפות יינתן גם בשלטי חוצות וכך הלאה.
זאת תשובה ערכית לחוק הלאום, המעניק עליונות ליהדותה של המדינה הן בהיבט הלאומי והן בהיבט הדתי-הלכתי, והמעניק לשפה העברית קדימות על פני הערבית ומבטל את מעמדה הרשמי של האחרונה שקיים מאז קום המדינה.
אתה חושב שיעדים אלה הם בני השגה?
אני חושב שאפשרי לפתח את השיח, גם אם לא יצטרפו הרבה חברי הכנסת להצעת החוק. דיברתי עם חברי כנסת רבים מהאופוזיציה. רובם אמרו לי שקראו את ההצעה, שאין בה שום דבר שהם מתנגדים לו ברמה הערכית, אבל אינם יכולים לחתום מסיבות שונות. בינתיים חתמו עליה כל חברי סיעת הרשימה המשותפת וחברי הכנסת מוסי רז ועיסאווי פריג' מסיעת מרצ וחבר הכנסת זוהיר בהלול מסיעת המחנה הציוני.
חשוב מאוד בעיניי לאתגר את השיח המתפתח גם בחוגי השמאל. קראתי לאחרונה מאמר שפרסם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ב"הארץ" (16.2). ברק מצביע על האלמנטים היהודיים של המדינה, הציוניים וגם המסורתיים-הלכתיים, אבל טוען שאין סתירה בינם לבין השוויון. לדעתי, טענה זו מצביעה על דבר והיפוכו, אך ברק אינו מבחין אפילו בסתירה זו ואינו מתמודד אתה. במשטר דמוקרטי, עליונות בחוק לקבוצה אחת סותרת את עקרון השוויון כאשר חלק ניכר מהאזרחים נמנים על קבוצה אחרת. הדברים מקבלים משנה תוקף אשר הקבוצה המודרת היא קבוצת לאום ילידית. עליונות בחוק לקבוצת הרוב לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם עקרון האזרחות השווה.
ניקח כדוגמא את החוק האוסר איחוד משפחות בישראל כשאחד מבני הזוג חי בשטחים הכבושים. הזכות למשפחה ולניהול חיים משפחתיים תקינים היא זכות אזרחית ממעלה ראשונה, אבל בגלל שיקולים לאומיים (ודמוגרפיים) זכות זו אינה מתממשת עבור האזרחים הערבים. זו דוגמא קלאבית לאופן שבו האדנות היהודית גוברת על ערכים דמוקרטיים בסיסיים.
זו גם הביקורת שלי כלפי הנשיא ברק. אמנם הוא מצהיר שהוא תומך בשוויון של האזרחים הערבים, אבל הוא קורא בפועל ליישם את השוויון במדינה שהיא יהודית-יותר. זה לא בר מימוש כי קיימת סתירה פנימית בתפיסה כזו. אני מדגיש: האזרחים הערבים הם מיעוט לאומי ילידי, ולכן אין שום הצדקה ליתרון כלשהו של חברי קבוצת הרוב על פניהם לא במישור האזרחי, ולא במישור הלאומי.
אין דמוקרטיה בלי שוויון. זה העיקרון שביסוד הצעת החוק האלטרנטיבית שאנחנו מקדמים. האלטרנטיבה זו היא התקווה לשני העמים בארץ הזו.
יוסף לאור
