ד"ר ג'מיל מועווד, חוקר ומרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה האמריקאית של ביירות, התראיין באתר הצרפתי "מדיהפרט" ימים אחדים לאחר הפיצוץ שגבה את חייהם של כמעט 200 בני אדם ופצע אלפים. למחרת הפיצוץ (5.8) החל גל הפגנות, בהמשך למחאה שפרצה במדינה באוקטובר אשתקד, במסגרתו השתלטו המפגינים על משרדי ממשלה רבים. כתוצאה מכך התפטרה הממשלה בראשות חסן דיאב. להלן קטעים מהריאיון.
כתושב ביירות, מהן ההשלכות של הפיצוץ שאירע בנמל?
ההלם כאן נמשך. הפיצוץ פתח אצל רבים פצע שטרם הגליד בעקבות המתקפה הישראלית ב-2006. ביירות למודה פיצוצים והפצצות, אבל הפעם זה היה שונה בגלל קנה המידה – מספר ההרוגים והפצועים הגדול, ההרס של מבנים ותשתיות. הכי קשה: טרם קיבלנו הסבר רשמי, מנומק ומתקבל על הדעת בשאלה: מה גרם לפיצוץ ומי אחראי לכך. הממשלה אינה מסוגלת להתמודד עם האסון ואוזלת ידה ניכרת בכל. לא הוקמו אפילו קבינט חירום או מטה שיטפל במשפחות הנפגעים ובשיקום המבנים.
אבל הנשיא מישל עאון רמז שייתכן שמקור הפיצוץ בטיל שנורה ממטוס או בפצצה שהוטמנה במקום…
…כמובן! כך נוהג הנשיא וכך נוהגים כל הפוליטיקאים של הממסד מזה שנים רבות. הם תמיד מגלגלים את האחריות מהם הלאה. בפועל טרם הוקם המנגנון שיחקור ללא משוא פנים את אסון הנמל, וייתכן שלעולם לא נדע ממש מה קרה ועל מי רובצת האחראיות הישירה והעקיפה לאסון. זו דרכם של הפוליטיקאים המקומיים: הם לא לוקחים אחריות לשום דבר – בעת שלום ובעת משבר. אין להתפלא שהאזרחים הלבנונים איבדו כל אמון במוסדות המדינה ובממשלות השונות. הממשלה שהתפטרה, המוסיפה לכהן עד שתקום ממשלה חדשה בעקבות הבחירות, לא נוקפת אצבע לשיקום הבירה. עבודות הסיוע והשיקום נפלו על כתפיהם הצרות של ארגוני החברה האזרחית, תושבי השכונות והמון צעירים מתנדבים שעוברים מבית לבית.
כרוז שהופץ בביירות: היום מנקים את ההריסות ומחר מפגינים נגד המושחתים (מתוך דף הפייסבוק של המחאה)
חוסר האמון בפוליטיקאים ובמוסדות המדינה כבר מצא את ביטויו בהפגנות שהחלו באוקטובר 2019. מה שונה הפעם?
בהיסטוריה של לבנון, תהיה, לדעתי, נקודת ציון: לפני ה-4 באוגוסט 2020 ואחריו. מוקדם עוד לקבוע האם כל קבוצות האזרחים המתארגנות וההמונים הדורשים מהפכה מסוגלים להציע חלופה רצינית לכאוס הקיים. יצוין שהקבוצות היותר מאורגנות המציגות מצע ברור ותוכנית פעולה סדורה טרם שכנעו את האזרח מן השורה. בנוסף, קבוצות המחאה אינן מאורגנות היטב, אינן מסכימות בינן לבין עצמן ואפילו אינן מסוגלות להתוות תוכנית פעולה המבוססת על שלוש או ארבע נקודות מרכזיות – פרט לדרישה הכללית שיש למגר את הסדר הקיים. כל אזרחי לבנון התאחדו כעת בדרישה לסלק מן השלטון את משטר העדות ואת הפוליטיקאים המשרתים אותו, אבל זה לא מספיק. פוליטיקה מהפכנית פירושה להתארגן, להציג חלופה ברורה וצודקת ולשכנע את האנשים.
הדרישה לביטול המשטר העדתי נמצאת על סדר היום מזה עשורים, האם מילוי התביעה הוא חלק מהפתרון המידי?
לפתע כולם מתנגדים למשטר העדות, גם הנשיא עאון ויו"ר הפרלמנט הנצחי, נביה ברי. יש לחדור אל מעבר לסיסמאות ולנהל ויכוח דמוקרטי סביב הנושא. אך אין מקום בציבוריות הלבנונית בו ניתן לקיים פולמוס דמוקרטי כזה. הפרלמנט, הממשלה וכל מוסדות המדינה מאוכלסים באותם פוליטיקאים שמזה עשורים פועלים לקבע את המשטר הקיים ואינם מסוגלים לשנות ולהשתנות. רק ארגוני החברה האזרחית עושים זאת, אבל בינם לבין עצמם – ללא השתתפות הציבור.
כמי שהשתתף במחאות שהחלו באוקטובר, מהם הלקחים שאתה מפיק מהן?
הגיעה העת לנתח באופן ביקורתי את מחאות החורף שעבר. המפגינים היו מאוחדים תחת הסיסמא: "שילכו כולם הביתה". זו סיסמא גאונית כי היא מצביעה על הבעיה וגם על הפתרון. לכאורה קל לקרוא להפלת השליט. במצרים, למשל, ההמונים בכיכר תחריר קראו להדחת מובארכ מן השלטון. אבל בלבנון – את מי בדיוק יש להאשים? את עאון? את החיזבאללה? אבל כיוון שכל הפוליטיקאים היו למשרתי הסדר הקיים, הם האחראים לעוני הגובר, למשבר האשפה המאיימת לקבור את כולנו תחתיה, לשריפת היערות על מנת להפוך את הקרקע לרכוש נדל"ני, למשבר הכלכלי והפיננסי המתמשך… כך שנוצר קונצנזוס סביב האמירה שכל מי שאוחז ברסן השלטון אשם. אבל מהי החלופה? בהפגנות בימים האחרונים ראינו כאלה שהציבו גיליוטינות וחבלי תליה כתפאורה למחאות ההמוניות. אבל זה אינו מצע פוליטי. מה שדרוש הוא להתאחד, להתארגן ולהקים הנהגה מוסכמת היכולה לנהל מו"מ עם השלטון. יש לשבת עם נציגי השלטון סביב השולחן כשווים, להציג את הדרישות העממיות, לנהל מו"מ ולדרוש תשובות ברורות – כוח מול כוח. אין לשכוח שכוחות הממסד אלימים במיוחד והם מסוגלים לנקוט כל צעד אפשרי על מנת למנוע את אובדן שליטתם במדינה. לאותה קסטה פוליטית אין כל רגש ולא אכפת לה כלל מגורל החברה. לפיכך יש לפעול, יש למחות, יש להפגין כוח וגם לנהל מו"מ שיכרסם בכוחה. הבחירות אינן פתרון, כי האזרחים ברובם לא יצביעו ואותן דמויות ישובו לאותם התפקידים. גם המחאה כשלעצמה אין לה תכלית ללא התארגנות וללא מצע. הגיע הזמן לעלות כיתה.
