רועים ערבים-בדואים בנגב: הצאן חולה והמדינה מתרשלת

בנגב מגדלים בין 400,000 ל-500,000 רחלות. 1,500 משפחות ערביות בנגב מתפרנסות רק מגידול צאן, ורבים אחרים מוסיפים פרנסה למשפחה בעזרת עדר קטן של כמה עשרות ראשי צאן. עבור כ-12% מהתושבים הערביםבדואים בכפרים בנגב, גידול צאן הוא מקור פרנסתם העיקרי אם לא היחיד. אין בכפרים הערביים בנגב מקור הכנסה אחר המפרנס כל כך הרבה משפחות. ערכו הכולל של העדר הבדואי בנגב הוא כ650 מיליון שקל. זה משאב משמעותי היכול לשמש בסיס לפיתוח כלכלי. אילו רק המדינה הייתה רוצה בכך.

2016-09-27_201554

בחודשים האחרונים החל משרד החקלאות בתהליך של ביעור הברוצלוזיס בקרב מגדלי הצאן הבדואים בנגב. אספר מעט על הברוצלוזיס לאלה שלא מכירים, על התנהלות המדינה מול מגדלי הצאן באופן כללי ועל הסכנות האורבות למגדלים.

הברוצלוזיס היא מחלה של צאן ובקר. המחלה גורמת להפלות, עוברת מחיה לחיה דרך נוזלי הגוף, ומידבקת מאוד בין בעלי החיים. אין כיום תרופה לריפוי המחלה. חיסון אינו מונע את המחלה, אך מוריד משמעותית את שיעורי ההידבקות. בעלי חיים נגועים במדינה מערבית בדרך כלל מושמדים. בני אדם עלולים להידבק במחלה זו מבעלי החיים. סימני המחלה הם כשפעת קשה שאינה חולפת. המחלה עלולה לגרום לעקרות – אצל גברים ונשים כאחת. בני אדם נדבקים במחלה אם הם שותים חלב של בעל חיים חולה אשר לא עבר הרתחה (כולל חלב נאקות). אלה המטפלים בבעלי החיים עלולים להידבק במהלך עבודתם. המחלה כמעט שאינה עוברת מאדם לאדם. רמת התחלואה של בני אדם בברוצלוזיס בארץ ככלל היא נמוכה מאוד – ברמות הנמוכות של מדינות מערביות. אבל רמת התחלואה בקרב התושבים הערבים בנגב – כבר לאורך זמן רב – היא אחד השיעורים הגבוהים, גם ביחס לעולם השלישי. זו תעודת עניות למדינת ישראל, שאפשרה מצב זה לאורך שנים. ח"כ אחמד טיבי (תע"ל הרשימה המשותפת) העלה את הנושא ואת המידע לגביו בכנסת בשנה האחרונה, וזה היה אחד הזרזים ליצירת פרויקט ביעור הברוצלוזיס ולהקצאת 50 מיליון שקל למבצע.

תולדות הנישול ומגדלי הצאן

מעט על ההיסטוריה של יחס המדינה למגדלי הצאן הבדואים. ייתכן שהשם "בדואים", להבדיל מפלסטינים, או ערבים בנגב, מפריע לחלק מאתנו, אבל כששאלתי שוב ושוב, זו הייתה הגדרתם העצמית של כמעט כל מגדלי הצאן, ולכן אשתמש בו. בשנות השלטון הצבאי, כשהמגדלים היו מוגבלים לאזור הסייג בצפון הנגב, האוכלוסייה הידרדרה לרעב בשנות בצורת. בשנות השבעים יצאו המגדלים באופן לא מבוקר צפונה, והדבר הפריע לשלטונות. על כן גיבשה המדינה מנגנון של ניהול המגדלים: על המגדלים נדרש לרשום" את עדריהם במשרד החקלאות, ומשרד החקלאות, או ליתר דיוק – השריף מטעם משרד החקלאות, החליט לאן כל מגדל רשאי לצאת עם העדר ולאיזו תקופת זמן. ביקורת רבה נמתחה על הדרך בה התהליך הזה מנוהל, וניתן לקרוא אותה בדו"ח "כבשת הרש", שהכינה המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים יחד עם המרכז לפלורליזם יהודי.

הצטרפתי למאבק לזכויות מגדלי הצאן כאשר עבדתי במועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים. לפני כעשור, בשנת בצורת שהשתלבה בסגירת אזורי מרעה גדולים, צמחה פעולה של מרי אזרחי: חסין אלרפאעיה, אז יו"ר המועצה, דרבן את מגדלי הצאן להכניס 100,000 ראשי צאן לאזור הסגור. הוא גם ארגן ועד של מגדלי צאן, ואני התחלתי לעבוד אל מול אותה הנהגה. היום פועלת אגודה שיתופית של מגדלי הצאן הבדואים בנגב, ואני מוסיפה לפעול לצידם – בשנים האחרונות בהתנדבות. ד"א: במאבק אז ניצחנו. אזור המרעה נפתח.

כשאין חינוך יוצאים למרעה

השאלה המעניינת לדעתי היא, מדוע גידול צאן נשאר משלח יד כה משמעותי בנגב. התשובה בעיקרה קשורה בהזנחה של המדינה כלפי החינוך וההשכלה של האוכלוסייה הערבית בנגב. בשנות ה-80, כשלמדתי בתיכון בערד, היו לאוכלוסייה הערבית בנגב רק שני תיכונים: בכסיפה (בזכות ח"כ אבורביעה) ובעיירה הבדואית הראשונה – תל שבע. יתרה מזאת – ילדים נדרשו להגיע לבית הספר באופן עצמאי. ברגל או על חמור. גם ילדים אשר רצו ללמוד בבית ספר יסודי נדרשו להגיע בכוחות עצמם. לכן רבים לא זכו להגיע לכיתה א', שלא לדבר על לסיים 12 שנות לימוד. רק בעת ששולמית אלוני הייתה שרת החינוך, החלה המדינה לספק הסעות לבית הספר לילדי הבדואים בנגב. כתוצאה מכך, רוב תושבי הנגב הערבים מעל גיל 40, ואף יותר מכך תושבות הנגב הערביות מעל גיל זה, לא זכו להיכנס לכיתה א'. עם שינוי שוק העבודה הישראלי והגלובלי, הוצאת התעשייה מהמדינה, והעסקת מהגרי עבודה בחקלאות ובבנייה – מקורות הפרנסה הצטמצמו עד מאוד. היום אין כמעט הצעות עבודה לתושבי הנגב בכלל, ובוודאי לא לאנשים שלא זכו ללמוד קרוא וכתוב. זו הסיבה העיקרית, להערכתי, שגידול צאן נשאר כל כך חשוב.

החינוך לאוכלוסייה הערבית בנגב השתפר מאז שנות השמונים, אבל הוא עדיין הגרוע ביותר במדינת ישראל. לחלק מהאוכלוסייה עדיין אין נגישות לבתי ספר תיכונים. לצעירים של היום קשה לסיים את בית הספר התיכון, קשה להמשיך ללימודים גבוהים, וקשה למצוא עבודה. בעזרת העבודה עם הצאן, אבות שומרים את הבנים קרוב לבית, מועסקים, מאפשרים להם למלא את היום במטלות מועילות. מלמדים את הצעירים והצעירות אחריות. זו סיבה נוספת להמשך המסורת של גידול הצאן. במציאות של חוסר תעסוקה, של עוני ושל גזענות, נותר מקום בעל משמעות ליצירת פרנסה ולחיים של כבוד. גידול הצאן מעניק כבוד לבעליו.

ועוד הערה: המדינה העבירה מחצית מתושבי הנגב הערבים לעיירות. בעיירות הללו אין אפשרות להמשיך בדרך חיים מסורתית, וכמעט אין אפשרות לעסוק בחקלאות. יש שלל סיבות משמעותיות לכישלון העיירות, אבל היעדר יכולת להמשיך ולעסוק בגידול צאן הוא אחת הסוגיות המשמעותיות המונעות מעבר ליישובים עירוניים. ישנם כפרים, כגון הכפר הגדול ביר הדאג', שבהם 80% מהתושבים חיים מגידול צאן. המדינה לוחצת שיצטמצמו בשטח, עד כדי ישוב כמעט עירוני. בינתיים הם מצליחים להתנגד.

הברוצליוזיס – טיפול כושל

ושוב – הברוצלוזיס. רמת הברוצלוזיס בעדר הבדואי עלתה באופן תלול בחמש השנים האחרונות. הסיבה היא החלטה אומללה של משרד החקלאות. במשרד זה החלו מאבקי כוח בין האחראי על העדר הבדואי לבין האחראי החדש לרשות המרעה. תוצאה של המאבק הזה היא החלת חובת ניהול ספרי מס על המגדלים הבדואים. כתוצאה מכך, מספר המגדלים שיצאו למרעה ירד מאלף לסביבות 200 בשנה אחת. חובת חיסון העדר הייתה אחד התנאים ליציאה למרעה. עם הדרישה החדשה לא הייתה מוטיבציה לחסן את הטלאים החדשים. התרענו על השטות הזו. כצפוי – לא הקשיבו לנו.

ועכשיו המדינה נכנסת למבצע להורדת רמת הברוצלוזיס. אבל כפי שנעשה בעבר, המגדלים עצמם לא שותפים משמעותיים בתכנון. חשוב יותר, יש תחושה של חוסר התייחסות מכבדת לצרכי המגדלים. אתן דוגמא: תהליך בדיקת העדר, לראות אם הוא נגוע, מתחיל בנטילת דם מהאיילים וממספר אקראי של רחלות. אם מתוכם יש למעלה מאחוז מסוים נגועים, לוקחים בדיקות דם מכל העדר. אם פחות מ-20% נגועות משרד החקלאות משמיד את הנגועות וממשיך לעקוב אחרי המחלה בעדר. אם למעלה מ-20% נגועות, משרד החקלאות משמיד את כל העדר. המגדלים מקבלים פיצוי (כרגע – ממש לא מספק. בערך מחצית ממחיר הרחלה). בשנתיים האחרונות ערך משרד החקלאות את תהליך בדיקת הדמים ערב מועד היציאה למרעה, והמגדלים נדרשו לחכות לתוצאות הבדיקות במקום היציאה למרעה. בכך נפגעה היכולת של מגדלים רבים לנצל את המשאב הכלכלי החשוב ביותר שלהם. בשנה הראשונה של הפרויקט הצבענו על הקושי שהדבר יוצר, ובכל זאת חזרו על התנהלות זו שוב בשנה האחרונה. רק בשנתיים האחרונות, עוד עשרות או מאות של מגדלים חיסלו את העדר בגלל ההתנהלות הקשה הזאת של משרד החקלאות. שוב, המדינה פועלת נגד פרנסתם של אזרחיה.

יחד עם אגודת מגדלי הצאן הבדואים הובלנו כתיבת מכתב מפורט למשרד החקלאות, אשר מתריע על אודות כל הקשיים והבעיות, אשר במידה שלא יקבלו התייחסות, הפרויקט הזה ייכשל. את המכתב שלחנו גם לח"כ יוסף ג'בארין (חד"ש הרשימה המשותפת), ואנחנו מקווים שהדברים ייפתרו, אם כי זה לא יהיה מאבק קל. אני מקווה ש-50 המיליון שהמדינה משקיעה בתהליך יהיו סיבה מספקת להקשיב לדבריהם של מגדלי הצאן.

יעלה רענן

הרשימה התפרסמה בגיליון "זו הדרך" האחרון