ראש הממשלה בנימין נתניהו: זמנך תם – לך הביתה

אני מתנצל מראש בפני מי שיחשבו שאני אומר את הברור מאליו, אבל אני סבור שהוא צריך להיאמר. רובנו עוד לא הפנמנו את העובדה הקשה לעיכול, שמשטר הקורונה ילווה אותנו עוד זמן רב. רובנו חושבים במושגים של חיסון תוך חודשים ושל חזרה, או-טו-טו ,לאופן חיינו ולמעמדנו הקודם. תפיסה כזאת מובנת אמנם, אך מעכבת את צמיחתה של חשיבה חדשה. מחובתנו לאזור אומץ ולהתחיל לחשוב ולהתארגן לקראת צורת חיים אחרת.

ישנם וירוסים שלא נמצא להם חיסון, וישנם וירוסים המחייבים חיסונים חוזרים בגלל מוטציות מהירות. הרבה מסדרי חיינו השתנו, ועלינו לחשל כלים חדשים כדי להתמודד עם השינוי: מקצועות שלא יחזרו, דפוסי עבודה והכנסה חדשים, שינוי דפוסי משפחה וחלוקת עבודה, עליית הגילנות, דפוסי צריכה משתנים, ערעור מוסדות החינוך שגדלנו עליהם (מגן ועד אוניברסיטאות), העומס העצום על מערכות הבריאות, שינוי חיי התרבות ותרבות הפנאי (מפגשים, חיזור) המסכה, הזום, הים והנסיעות לחו"ל.

התפרצות המגפה והמאבק בה, תוך הסתגלות ל"עולם-נואש-חדש" שהולך ונולד מחלציה, כרוכים במשבר גלובלי שכמותו לא ידענו. המגפה והמשבר הכלכלי פוגעים בצורה שונה ולא-שווה בשכבות חברתיות-כלכליות שונות כמו גם במדינות שונות בסדר-העולמי. הסכנה אינה רק במחלה או במוות כתוצאה ממנה. שיבוש הכלכלה בגלל המגפה מעצים מאד את סכנת העוני והרעב בעולם. לאובדן החינוך שגרמה המגפה יש מחיר כבד: אובדן כושר השתכרות למאות מיליונים, בעיקר צעירים, למשך כל חייהם. המגפה מגבירה סכנות של סכסוכים ופליטות בהרבה מדינות. פתאומיות השינוי, האימה נכחו ואזלת היד המתגלה ברוב המדינות, חושפות את חולשותיהם של המשטרים: של מוסדות מדינה, של מערכות המידע, של קבלת ההחלטות וביצוען, של בסיסי הלגיטימציה המעוותים של השלטון, של בערות המנהיגים, קוצר ראייתם וצרות תפיסתם המדינית.

באין חיסון, אם נשללת מדיניות "חיסון-העדר", כאשר מערכות הבריאות אינן מוכנות לטפל בו-זמנית במסת החולים הגדלה, לא נותר אלא לרווח את קצב ההדבקות בזמן. האטת ההדבקות מחייבת משטר התערבות והגבלה קיצונית של החיים החברתיים, שהיא תנאי יסוד לאורח החיים המודרני. ההחלטה על יישום ה"מופסקות החברתית" היא החלטה מורכבת ורגישה מאין כמוה. היא מחייבת אינפורמציה עדכנית (שברוב המקרים לא קיימת בגלל חוסר בדיקה, פיענוח מהיר וקטיעת שרשרות הדבקה בזמן רלוונטי) שקיפות, שוויון, אמון תוך-חברתי (סולידריות), אמון בין האזרחים לרשויות השונות, ובעיקר רשת ביטחון כלכלית אוניברסלית, שתאפשר את הזיגזוגים ברמות המופסקות הנדרשים לפי רמות התחלואה.

בארצות בהן תוכננה רשת בטחון מקיפה והוקמה מערכת אינפורמציה יעילה קנתה הממשלה זמן סגר ושקט פוליטי, בו יכלה לעצור את ההדבקה ולהתחיל לטפל בפתיחת החברה מחדש, לאט לאט, תוך בקרה מבוססת נתונים על השפעות הפתיחה על ההדבקות ועל המשק. הסגירה המהירה בישראל, שנתניהו כה מתגאה בה, הייתה ללא תוכנית, ללא רשת ביטחון, ונעשתה תוך פאניקה. תוך שבועות ספורים מצאה את עצמה רבע מהאוכלוסייה במצב  של אבטלה ללא הבנה על משך שיתוק הפעילות, ונטושה ללא הבטחת הכנסה. שיתוק הפעילות אמנם הביא להשטחת העקומה לזמן קצר (ולרהב חסר הבסיס של נתניהו על הצלחתו), אך אי אפשר היה להמשיך אותה. הדאגה והפחד הקיומי (הבריאותי והכלכלי) שלטו בחוצות. כשם שנתניהו נכנס לסגר בפאניקה-ללא תוכנית כך  נאלץ לפתח את המשק בפאניקה, תחת לחץ פוליטי וכלכלי, ללא תוכנית יציאה מסודרת. נתניהו אמנם הבטיח הבטחות  אך לא ביצע אותן כלל או ביצע אותן בצייקנות, הרבה פחות משהבטיח. הון עתק בוזבז (מכשירי הנשמה) ומבוזבז (מענקי כסף לכל). ישראל עוברת את המשבר הזה ללא תוכנית.

מצב אי-הוודאות היה בלתי-נסבל. ברגע שהתחילה הפתיחה גאו הלחצים לפתוח את הכול – עכשיו ומהר. ממשלת נתניהו לא הכינה את הפתיחה: לא בנתה מערכת מודיעין מתפקדת היטב (משברי: המטושים, המעבדות והלבורנטים, כלי השב"כ ותחקור שרשרות ההדבקה); לא בנתה מערכת מתפקדת של קבלת החלטות לזמן חירום (מחדלי משרד הבריאות, צה"ל, מל"ל, פיקוד העורף, "צאר קורונה"); לא הצליחה להסדיר את החקיקה בענייני הקורונה, בעוד הממשלה מתקוטטת עם הכנסת; לא הצליחה ליצור תוכנית משותפת משותפת לרה"מ, למשרד האוצר, למשרדי הרווחה, לביטוח הלאומי ולבנק ישראל בדבר הקמת רשת בטחון כלכלית.

במשך כל התקופה אין תקציב מאושר. תהליכי הפתיחה והסגירה המשובשים גורמים למשבר אמון בממשלה ולאי-ציות גובר להנחיותיה. הממשלה פועלת יותר ויותר תחת לחצים, משיקולי איבוד סמכות ומחשש ממרי יותר מאשר משיקולים ענייניים. הדחיות בהפעלת תוכניות גורמת לתחושה שאין יד על ההגה. גלי המחאה מתעצמים בד-בבד עם עלייה במספר הנדבקים המאיימת שוב בסגר כללי. ראשו של ביבי אינו בפתרון בעיית הקורונה, אלא בהצלת עורו.

כשם שהקורונה גילתה את חולשותיה של החברה האמריקנית ואת איוולתו של נשיאה טרמפ, כך היא חשפה גם את חולשותיה של החברה הישראלית. את אי-מוכנותה המדהימה של חברה במלחמה מתמדת למצבי חרום. את עומק המשבר הפוליטי שבו היא נתונה. את עומק שסעיה וחוסר השוויון והסולידריות שבין חלקיה. עתה התווסף לכל החוליים האלה גם משבר-אמון חריף ומשבר כלכלי הממומן באמצעות הגדלת החוב הלאומי שכולנו נצטרך להחזיר. היציאה מהמשברים תהיה ארוכה וכואבת. ביבי אחראי – ביבי חייב ללכת.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"