לואי אלתוסר היה פילוסוף מרקסיסטי צרפתי, פעיל במפלגה הקומוניסטית מתחילת שנות ה-50 ועד מותו. הוא נולד ב-1918 באלג'יר, בירת המושבה הצרפתית אלג'יריה דאז, ומת בפריס ב-1990. הוא למד ולימד באקול נורמל סופייר בבירת צרפת ונחשב לאחד מהתאורטיקנים המרקסיסטים האירופים המרכזיים במאה ה-20.

לאחרונה ראה אור בהוצאת רסלינג תרגום עברי של אחד מספריו החשובים של אלתוסר, "בשביל מרקס", שראה אור בצרפתית ב-1965. מדובר באסופת מאמרים העוסקים בדיאלקטיקה מטריאליסטית, בכתביו של קרל מרקס הצעיר, ביחס בין מרקסיזם להומניזם, בפילוסופיה, בספרות ובתיאטרון. רוב המאמרים פורסמו במקור בכתבי עת של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. תרגם טל מאיר גלעדי.

מאז פרסומו, זכה הספר בעשרות תרגומים, באין ספור מהדורות. מבין שני תרגומים שקראתי (אנגלית וספרדית), תרגומו של גלעדי הוא הטוב ביותר. ראשון התרגומים פורסם בארגנטינה בסוף שנות ה-60. עמלה עליו אחת מתלמידותיו של הפילוסוף, אך אוי לבושה, זה כלל שיבושים לשוניים רבים. הדבר גרם לפולמוס ער בקרב אנשי רוח ביבשת הרחוקה עד שלעתים, דומה היא כי לא היה קשר של ממש בין התרגום לבין הכתבים המקוריים.

ההתעניינות בישראל באלתוסר – מקורה באקדמיה האמריקאית, בגרסה פוסט-מודרנית ורחוקה מרוחו המרקסיסטית. כדברי המתרגם, "ניכר שרבים מסתפקים בקריאת חלקים מכתבי אלתוסר במנותק מהקשרם הרחב, במקום להבין כתבים אלו כחלק מתיאוריה שלמה של ניתוח ובמקום להכיר את התיאוריה עצמה. ללא ספק תרמה לכך הנטייה של רבים מבין פרשני אלתוסר האמריקאים להמעיט בחשיבות היסוד השיטתי בהגותו" (עמ' 8).

זה לא מקרה בודד. גם הגותו של המנהיג הקומוניסטי האיטלקי אנטוניו גראמשי (1937-1891), שאף הוא נמנה עם התאורטיקנים המרקסיסטים האירופים המרכזיים במאה שעברה, עברה דרך הפילטר של האקדמיה האמריקאית, נחתה בישראל, ובדרך "נשכחה" מהותה המהפכנית הסוציאליסטית.

אבל אלתוסר, במבוא שכתב ב-1967, הדגיש כי "על מנת להבין ולשפוט את המאמרים שבספר צריך לדעת שהם נהגו, נכתבו ופורסמו בידי פילוסוף קומוניסט ובמצב עניינים אידיאולוגי ותיאורטי מסוים […] מצב עניינים זה הוא, קודם כל, מצב תיאורטי ואידיאולוגי צרפתי, וליתר דיוק, מצבה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ושל הפילוסופיה הצרפתית. עם זאת, מעבר למצב העניינים צרפתי גרירא, מדובר גם במצבה האידיאולוגי והתיאורטי של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית".

אלתוסר הוסיף: "מאז מותו של סטלין, במצב עניינים ששני אירועים גדולים מושלים בו: ביקורת 'פולחן האישיות' שנערכה בקונגרס ה-20 (הוועידת ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, א.ד.) והקרע בין המפלגה הקומוניסטית הסינית למפלגה הקומוניסטית של ברה"מ" (עמ' 337 ו-338). אגב, תמוהה החלטת עורכי הספר לפרסם את המבוא בסוף הספר! בכל המדורות המתורגמות (לרבות אלה הצרפתיות שראו אור בשנים האחרונות) המבוא מתפרסם בראשית הספר ולאו כאחרית דבר.

במקום המבוא של אלתוסר, פורסם מבוא (מצוין, יש לומר!) של המתרגם, המתאר את אותו מאבק אידיאולוגי שאלתוסר ניהל בתוך מפלגתו הקומוניסטית. גלעדי מצטט מתוך ספר של אחד מההיסטוריונים האנטי-קומוניסטים הידועים בצרפת, סטפאן קורטואה. ספרו של קורטואה ראה אור לפני יותר משני עשורים, ומאז ראו אור מחקרים מעניינים ומדעיים הרבה יותר.

ועם זאת, גלעדי מתאר במבוא בדיוק רב את העקרונות הפילוסופיים של אלתוסר. מטרתו של אלתוסר בספר היא ניסוח מחודש של הפילוסופיה המרקסיסטית, כלומר חזרה אל מרקס או גילוי מחדש של מרקס. במאמרו "על מרקס הצעיר – שאלות תיאורטיות" (עמ' 91) הוא משתמש במושג שפיתח מורו, הפילוסוף גסטון בשלאר: "שבר אפיסטמולוגי". שבר זה קיים לדידו בין מרקס הצעיר לבין מרקס הבוגר יותר, אותו מכנה "מרקס המרקסיסטי".

כמו כן, מאמר נוסף שראוי לעיון באסופה הוא "על הדיאלקטיקה המטריאליסטית – על אי-השוויון של המקורות" (עמ' 229). במאמר זה, אלתוסר מפתח את הפילוסופיה המרקסיסטית לפי הבנתו.

כמו כן, במאמר "סתירה והיקבעות-יתר, הערות למחקר" (עמ' 138) מפתח אלתוסר עוד אחד ממושגי הייסוד בגישתו הפילוסופית, שיש הטוענים שיש לו קשר ישיר במושג "הגמוניה" של גראמשי. המונח הוא "היקבעות יתר", השאול מתחום הפסיכואנליזה. הוא אמור לשמש כלי להבנת המושג ה"סתירה" בצורתה המורכבת.

טענה נוספת של אלתוסר המופיעה בספר זה, שגררה פולמוסים רבים בקרב חוגים מרקסיסטיים, היא שמרקס ייסד את היסטוריה כמדע. "ניתן לטעון שמרקס ייסד מדע חדש: מדע ההיסטוריה של 'התצורות החברתיות'. ליתר דיוק, אומר שמרקס 'פתח' בפני ההכרה המדעית 'יבשת' חדשה – היבשת היסטוריה. זאת בדיוק כפי שתאלס פתח בפני ההכרה המדעית את 'יבשת' מתמטיקה, וכשם שגלילאו פתח בפני ההכרה המדעית את 'יבשת' מדעי הרוח" (עמ' 343, ההדגשים במקור).

יצוין שהמחבר עצמו פרסם "אזהרה" במבוא לספר שראו אור במהדורות המתורגמות ובה נכתב כי "הטקסטים נושאים חותם של בורות וחוסר דיוק. יתרה מזאת, הם נושאים חותם של שתיקות וחצאי שתיקות. לא יכולתי לומר את הכול בבת אחת" (עמ' 344).

ספרו זה של אלתוסר היה לרב-מכר עוד בחייו. הפילוסוף גם העמיד שורה ארוכה של תלמידים, אך לא תמיד הם הפכו ממשיכי דרכו. ב-1967 הוא הקים באקול נורמל סופייר קבוצה לחשיבה פילוסופית, מרקסיסטית ופוליטית בשם "קבוצת שפינוזה". באותן שנים הוא הקפיד שלא לשבור את הכלים עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. פעילותו המחקרית, יחד עם הפוטנציאל המהפכני שבדעותיו עמד במרכז התעניינות של

שירותי הביטחון הצרפתיים ואף של שירותי הביטחון של ארה"ב (CIA).

חלק לא מבוטל של תלמידיו נמנו עם מנהיגי מרד הסטודנטים במאי וביוני 1968. אחדים מהם אף נטשו את ספסלי האוניברסיטה כדי להפוך לעובדי מן המניין במפעלים, על מנת לשלב בין התיאוריה המהפכנית לבין הפרקטיקה המעמדית.

אלתוסר, לעומת זאת, לא נמנה עמם. הוא אף מתח ביקורת קשה כלפי מחוללי המחאות ההמוניות שפקדו את צרפת באותם החודשים, ושבסופו של דבר גרמו להתפטרותו של הנשיא, הגנרל שארל דה-גול.

יחד עם זאת, וחרף העובדה שנותר חבר במפלגה הקומוניסטית, הוא מתח ביקורת במשך שנים על "הסטייה הימנית" בה נקטה. ב-1978 הוא פרסם את ספרו "המפלגה הקומוניסטית הצרפתית: מה שלא יכול להימשך" שגרמה לקרע עמוק בין הפילוסוף הנודע למנהיגי המפלגה.

אפרים דוידי