באפריל 1908 פירסם ולדימיר איליץ' לנין את מאמרו "מרקסיזם ורביזיוניזם", המסכם תקופה של יובל שנים של המערכה, שניהלו חוגים שונים, ביניהם שמאליים, נגד השקפת העולם המהפכנית, שעיצב קרל מרקס. והנה, למרות שחלפו כבר מאה שנים מאז נכתב המאמר, מסקנות רבות שלו נותרו אקטואליות גם לימינו ולמאבקנו בישראל.
הקביעות הנחרצות בדבר "סוף המרקסיזם", שנשמעו בימי לנין, ממשיכות למלא את העולם האקדמי והפוליטי גם היום. וכפי שחזה לנין, התקפות אלה גוברות ומחריפות ככל שמחריפות הסתירות המעמדיות-חברתיות בקפיטליזם עצמו. גם בימיו של לנין נשמעה הטענה, כי התאגידים (הקרטלים והטרסטים, כפי שהם כונו בימי לנין) משנים את דרך תיפקודו של הקפיטליזם, וכי הודות לעוצמתם, ביכולתם גם למנוע משברים כלכליים. היום, כמו לפני מאה שנה, מתבררת צדקת הערכתו של לנין, לפיה "המשברים הוסיפו לשמש יסוד הכרחי במערכת המשטר הקפיטליסטי. הקרטלים והטרסטים, שאיחדו את הייצור, הגבירו בו-בזמן לעיני כל את האנרכיה שבייצור, את חוסר ביטחונו של הפרולטריון ואת לחץ ההון, בהחריפם בדרך זו את הניגודים המעמדיים במידה שלא הייתה כמוה".
מהו רביזיוניזם?
אחת המסקנות העיקריות, אותה מציין לנין במאמרו, היא, שהמאבק נגד המרקסיזם, ובמיוחד נגד מהותו המהפכנית, מתנהל בתקופתו גם במיסגרת המרקסיזם עצמו, או בלשונו של לנין – "כרביזיוניזם על הקרקע הכללית של המרקסיזם".
המושג רביזיוניזם, אותו בוחן לנין במאמרו, מתייחס לזרם הסוציאליסטי הימני, אותו הנהיג אדוארד ברנשטיין, סוציאל-דמוקרט גרמני (1932-1850). ברנשטיין קרא להכניס במרקסיזם רביזיה, כלומר, שורה של תיקונים מהותיים, אשר הפכו אותו מתורה ביקורתית-מהפכנית, לתורה המציגה אמנם את חולשות הקפיטליזם וסתירותיו, אך אינה מציגה לו חלופה, ולכן גם אינה עוסקת בשאלה, כיצד משנים את החברה באופן מהפכני.
ברנשטיין תימצת את השקפתו באימרת הכנף הידועה שלו: "המטרה הסופית היא לא-כלום, התנועה היא הכל". בהתייחסו לאמירה זו של ברנשטיין, כתב לנין:
"אימרת כנף זו של ברנשטיין מטיבה לבטא את מהותו של הרביזיוניזם מהרבה דיונים ארוכים. לקבוע את התנהגותנו מפקידה לפקידה, להסתגל למאורעות היום, למיפנים של זוטות פוליטיות, לשכוח את ענייניו העיקריים של הפרולטריון, של כל ההתפתחות הקפיטליסטית, להקריב עניינים חיוניים אלה למען יתרונות אמיתיים או משוערים של השעה – כזו היא הפוליטיקה הרביזיוניסטית. ומתוך עצם מהותה זו של הפוליטיקה הזאת נובעת המסקנה המפורשת, שהפוליטיקה הרביזיוניסטית עשויה ללבוש צורות רבות ושונות, ושכל שאלה 'חדשה' במידה כלשהי, כל מיפנה מפתיע ובלתי-צפוי כלשהו של המאורעות, ואפילו אין מיפנה זה משנה את קו היסוד של ההתפתחות, אלא במידה זעומה ולפרק זמן קצר – יצמיחו תמיד ובהכרח סוגים אלה או אחרים של הרביזיוניזם".
הרביזיוניזם, מסביר לנין בהמשך, שב ומופיע בכל דרגה של התפתחות הקפיטליזם וללא תלות בייחוד של התפתחותו במיסגרת לאומית זו או אחרת, משום שיש לו רקע מעמדי: הרביזיוניזם מבטא את מצבן ומחאתן של שכבות הביניים, אשר, מצד אחד, מנוצלות בידי ההון הגדול (הבנקים, התאגידים הגדולים), הגורם להתרוששותן; ומצד שני – עדיין מאמינות ביכולתן "להסתדר" בקפיטליזם, שנתפס בעיניהן "כטוב בעולמות", ואינן רואות עצמן כחלק ממעמד העובדים.
כיצד מתבטא הרביזיוניזם היום?
תפיסת העולם שגיבש ברנשטיין, כמשקל נגד לתפיסה המהפכנית, שימשה ומשמשת כתשתית הרעיונית של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, כגון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD), מפלגת הלייבור באנגליה, ובישראל – מפלגת העבודה (בגילגולה הס"ד כמפא"י) ומפ"ם (שהתפרקה בינתיים). במהלך המאה ה-20, מפלגות שאימצו את תורתו של ברנשטיין הגיעו לשלטון בשורה של ארצות באירופה ומחוצה לה. בישראל, הייתה מפלגת העבודה (מפא"י) מפלגת השלטון הראשית במשך שלושים שנה (1977-1948), בתקופה שבה התמודדה הסוציאל-דמוקרטיה הרפורמיסטית עם האופציה של המשטר הסוציאליסטי בברית-המועצות. מפלגות ס"ד טיפחו, במידה זו או אחרת, את מדינת הרווחה במיסגרת המשטר הקפיטליסטי. אך גם אז, כשהשלטון היה בידיהן, וכאשר הן הציגו את עצמן כסוציאליסטיות, המפלגות הס"ד בשום מקרה לא פעלו ליישום המעבר המהפכני לסוציאליזם.
מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, ובמקביל להתגבשות השליטה העולמית של הגלובליזציה של התאגידים ולהתפרקותה של ברית-המועצות – גם מפלגות סוציאל- דמוקרטיות אימצו לעצמן תפיסות ניאו-ליברליות וזנחו אפילו את המעט, שהפריד ביניהן לבין מפלגות ליברליות בורגניות. דוגמא לכך – "הדרך השלישית" שהגה אנתוני גידנס, ואשר אומצה כמדיניות רשמית בידי טוני בלייר, בעת שכיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת הלייבור.
אחד הכיוונים העיקריים, שמציע הרביזיוניזם היום בישראל הוא – מתן קדימות לתחום האפליה על פני תחום הניצול המעמדי.
אלה המקדמים תפיסה זו מצביעים על הפערים המעמיקים בין ערבים ליהודים (בשיעור החיים מתחת לקו העוני, בשיעור האבטלה, במצוקת הדיור, במצב מערכת החינוך, בתשתיות ועוד), מצד אחד, ועל הפער הגדל בעמדות הפוליטיות בין שתי האוכלוסיות, ומסיקים מכך, כי למרות שאנו חיים בחברה מעמדית, הסתירה הראשית היא הסתירה הלאומית. למסקנה זו יש, כמובן, השלכות פוליטיות אקטואליות, כמו,למשל, החתירה להקים רשימה כל-ערבית בבחירות לכנסת, או ההצעה להקים רשימה כל-ערבית בבחירות הקרובות לעיריית ת"א-יפו.
אפליה ודיכוי, גזענות וקיפוח – הן תופעות חברתיות בעלות משמעות פוליטית רבה. בוועידה ה-25 שבנו והדגשנו, כי מק"י מילאה תפקיד היסטורי ייחודי בגיבושה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ככוח דמוקרטי, הממלא תפקיד חשוב במערכות נגד הכיבוש ולמען השלום, להגנת הדמוקרטיה ונגד הגזענות, למען שוויון וקידמה חברתית. מק"י הייתה הראשונה, שהגדירה את האוכלוסייה הערבית בישראל כמיעוט לאומי, הנאבק למען זכויותיו הלאומיות והאזרחיות בישראל ולכיבוד זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני. הוועידה ה-25 גם הקדישה פרק מיוחד למערכה למען שוויון הנשים, הסובלות מאפליה בכל התחומים.
הרביזיוניזם יוצא גם הוא נגד האפליה, אך בו בזמן הוא מעקר את מהותה המעמדית הבסיסית, ועקב כך דוחק את המאבק המעמדי למקום מישני בסדר יומו.
במציאות הישראלית (והבינלאומית), שום ניצול קפיטליסטי אינו קיים בצורה "נקייה". ביישומו בפועל, הניצול המעמדי הקפיטליסטי מפעיל ישירות או בעקיפין (באמצעות המדינה) מערכות מגוונות של דיכוי ואפליה, כדי להשיג כמה מטרות, החשובות להון: להבטיח לעצמו רווחים גדולים יותר, כתוצאה מתשלום שכר נמוך מהמקובל לקבוצות כמו פועלים ערבים, נשים, מהגרי עבודה, בני נוער, נכים ועוד; לפלג את מעמד העובדים השכירים לפי מיגדר, לאום, עדה, גיל, נטיה מינית ועוד; להעלים את הניצול המעמדי, ניצול העבודה השכירה, בשכבות של אפליה.
הרי דיכוי ואפליה גלויים לעין, ובמקרים רבים אפילו דוקרים בעיניים. האפליה העמוקה ורבת הפנים של הפלסטינים, אזרחי ישראל, בחוק, במשפט, בזכות לקרקע, בדיור, בעבודה, בלימודים, בתקציבים, בתנאיי החיים, בשירותים הציבוריים ועוד, מובחנת יותר, גלויה יותר, מאשר הניצול של העובדים (ערבים כיהודים) בשל היותם שכירים, בידי בעלי ההון והמעבידים. אפליית נשים, על הבטיה השונים – אפליה בשכר, בקידום בעבודה, בייצוג פוליטי, במעמד אישי, במעמד במשפחה, היא תופעה גלויה הרבה יותר לעין הציבורית, מאשר הניצול המעמדי, המוסתר היטב תחת הדימוי של "עיסקה כשרה וצודקת בין המעביד לעובד".
אך בעודו מעוניין, מכל הסיבות שנימנו לעיל ומסיבות נוספות, בקיום משטר חברתי-פוליטי של אפליה ודיכוי, ההון גם משתדל להסתיר את היותו המנוע האמיתי, שמאחורי האפליה והדיכוי, ולהופיע ציבורית כגורם הפועל, כאילו, נגד דיכוי ואפליה ולמען מה שמכונה "שוויון הזדמנויות". בהקשר זה, ניתן בישראל עידוד רב (בתקציבים באקדמיה, למשל) לעיסוק האקדמי, הפוליטי והתקשורתי בדיכוי ובאפליה על הבטיהם השונים, תוך העלמתו של העיסוק בניצול המעמדי ובמהות המשטר הקפיטליסטי עצמו.
התפיסות הרביזיוניסטיות האלה הן גם תשתית רעיונית של התארגנויות שמאליות שונות, אשר מציבות נושאים של אפליה ודיכוי לפני ומעל לנושאים המעמדיים, ואשר אינן מציגות, מעבר לביקורת (המוצדקת), שום חלופה חברתית מהותית, שום חזון סוציאליסטי. הכוונה להתארגנויות כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית והתחברות-תראבוט, המציעות חלופה רעיונית שמאלית לתפיסותיה של מק"י.
נכון, שקשה ומורכב לנהל מערכות מעמדיות בישראל 2008. נכון שזה אופנתי לדבר על אפליה וקיפוח וממש לא טרנדי לדבר על הניצול המעמדי. אך כאשר הדיבור על העניינים המעמדיים-חברתיים הופך מס שפתיים, בעוד שמשתמשים בחלוקה הלאומית, ולא המעמדית, כאמת המידה הראשית (למשל, במיסמך "החזון העתידי") – גולשים (במודע או שלא במודע) לעמדות ליברליות, וזונחים את העמדות המעמדיות.
סיכום
השקפת העולם המעמדית המהפכנית היא היחידה בקרב השמאל, המגלה עמידות מול הלחצים והפיתויים של החברה הבורגנית. הניסיון ההיסטורי הוכיח, כי המפלגה הקומו-ניסטית הישראלית, שבתנאים קשים ומורכבים שמרה על תפיסותיה המעמדיות בכל השאלות, כולל בשאלה הלאומית, קיימת ופועלת ללא הפסקה כבר 90 שנה. לעומת זאת, מפלגות ואירגונים, שקמו על בסיס לאומי-ליברלי, או על בסיס סוציאל-דמוקרטי רביזיוניסטי – או שנעלמו במהלך השנים, או שהתחברו לגורמים ליברליים וויתרו אפילו על מראית עין שמאלית.
במשך כל שנות קיומה, וגם בוועידה האחרונה, ה-25, מק"י שבה והדגישה, כי נודעת חשיבות רבה לעיסוק של המפלגה בהבטים ובהשלכות של האפליה, הדיכוי וההדרה על חייהן של קבוצות חברתיות, על המשטר הדמוקרטי עצמו, על המערכת הפוליטית. אך בו-בזמן מדגישה מק"י במסמכיה, כי עיסוק כזה מוביל לפתרונות אמיתיים, השמים קץ לדיכוי ולאפליה, רק בהקשר של המאבק בקפיטליזם ולמען חלופה חברתית רדיקלית, סוציאליסטית, העוקרת את הניצול המעמדי מן השורש.
הביקורת המרקסיסטית על התפיסה הרביזיוניסטית בשאלה זו מצביעה על כך, שללא גישה מעמדית לשאלה הלאומית (ולשאלות אחרות של אפליה), המבקרים את הדיכוי נשארים בפועל בתחום השיח הליברלי-בורגני. אלה המתייצבים נגד דיכוי של קבוצה מסוימת במנותק מניתוח שורשיו המעמדיים של הדיכוי, נשארים בשיח, המסביר את סיבת הדיכוי בהיותם של הנשים – נשים, של המזרחים – מזרחים, ושל הערבים – ערבים. כאשר כבולים בדרך חשיבה ופעילות כזאת, ניתן להציג את הגידול במיספר הנשים (או הערבים, או המזרחים) בקרב הצמרת העיסקית, האקדמיה, הצבא ומוסדות השלטון (כנסת, ממשלה, עיריות), כהצלחה של המאבק וכצימצום הדיכוי המגדרי, הלאומי או העדתי. אך בפועל, גידול בייצוג נשים וערבים בכנסת, או הימצאותם של ערבים ונשים בקרב הנהלות בנקים – לא פתר ולא יפתור את הבעיה היסודית של דיכוי הערבים והנשים ואינו מונע את גידול ממדי עוני בקרב הערבים ובקרב הנשים.
מק"י הדגישה בוועידתה ה-25, כי "השינוי העמוק שיוביל לשוויון מלא, אזרחי ולאומי, לא יושג בלי האוכלוסייה הערבית או נגדה; אך הוא גם לא יושג בידי האוכלוסייה הערבית לבדה. מכאן נובעת המסקנה, שמאבק דמוקרטי יהודי-ערבי משותף מעמיד בצד אחד של המתרס את כל אלה שיש להם אינטרס בצדק חברתי ולאומי, יהודים וערבים, ובצד השני – את כל אלה שיש להם עניין לשמר את הסדר החברתי הקיים, המאפשר להעמיק את הניצול המעמדי והלאומי".
אין שום סיכוי, שבתנאים של משטר קפיטליסטי, כמו זה הקיים בישראל, יתגבש משטר של שוויון אמיתי בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים, בין מהגרי עבודה לבין תושבים ותיקים, וכן הלאה. כפי שמלמד אותנו לנין במאמרו "מרקסיזם ורביזיוניזם", כמה מאמצים שלא נשקיע בנושאים, החשובים לגופם, של אפליה ודיכוי, ואפילו נשיג השגים חלקיים בתחום זה או אחר, כל עוד יישאר על כנו המשטר הבורגני (ואפילו תהא זאת דמוקרטיה בורגנית), יתרחבו הפערים החברתיים, הלאומיים, המגדריים, והעדתיים, ולא יושג שוויון אמיתי.
המאבקים נגד דיכוי ואפליה הם בית-ספר חשוב של מאבק חברתי דמוקרטי. הם מגייסים ציבורים רחבים להגנה על זכויותיהם באמצעות מאבקים קונקרטיים חיוניים. אך במנותק מהמאבק הראשי נגד משטר הניצול ולמען חלופה סוציאליסטית – מאבקים אלה אינם יכולים לשנות את המציאות מן היסוד לעבר חברה המבוססת על שוויון אמיתי וצדק חברתי.
