חכמה עממית בשפות רבות גורסת כי "עץ ניכר בפירותיו". הפירות והתוצרים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) לאורך שנות קיומה כוללים עיתונים וכתבי עת. ביטאונים אלה יועדו למגוון קהלי יעד ונתנו ביטוי לעושר הקולות שהתקיים במפלגה.
בראש רשימת הביטאונים ראוי למנות את "קול העם", יומון המפלגה, אשר פסק דין בבג"ץ שהוגש בעניינו משרטט עד היום את קווי חופש הביטוי בישראל; את "אל איתיחאד", היומון המפלגתי היחיד בערבית; את "ערכים" ו"א-דרב", כתבי העת הרעיוניים של מק"י; ואת "זו הדרך", השבועון החוגג יובל להופעתו.
כיום, בעידן המכונה פוסט-מודרניסטי, לא רק התכנים, אפילו עצם הופעתו של ביטאון מפלגתי אינם לגיטימיים בשיח הציבורי. בקורסי מבוא לתקשורת מלמדים, כי התהליך המרכזי בתולדות העיתונות בישראל הוא של גוויעת העיתונות המפלגתית והחלפתה בעיתונות פרטית. מן הנוף העיתונאי הרי נעלמו יומונים כמו "דבר", "על המשמר" ו"הצופה" לטובת "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום".
ריכוז המדיה בידיים פרטיות ומסחריות משקף את התפשטות הקפיטליזם ואת ההגמוניה המתחזקת של בעלי הון ותאגידים בתהליך ייצור התרבות. עם זאת, חרף תמונה שחורה זו, מתאפיינת העיתונות בישראל בלא מעט ביקורתיות ודוקרנות כלפי אליטות פוליטיות וכלכליות. תחקירים שראו אור בשנים האחרונות דוגמת "שיטת השקשוקה" ופרשת הגז, ותכניות תחקירים כמו "המקור" ו"בולדוג" הם דוגמאות להתנגדות הראויה לציון. להערכתי, פעילות זו בעיתונות המודפסת מייצגת בשורות העם שכבה רחבה יותר מזו המכונה אינטליגנציה.
תחילת ההופעה
בשנות השלושים של המאה ה-20, החלה לפרוח בארץ עיתונות ילדים בעברית. טובי הסופרים והמשוררים, וביניהם נחום גוטמן ולאה גולדברג, התגייסו לכתיבה לדור הצעיר. פריחה זו הגיעה לשיאה בשנות הארבעים והחמישים. אז גם נדרשה מק"י לעיתון בשם " קול העם לילדים", שיצא לאור בשנים 1955-1956. כדי להיזכר באווירה של שנים אלה נציין רק כי בשנת 1954 הצטרפו פורשי מפ"ם בראשות משה סנה למק"י, וכי ב-1956 הייתה מק"י המפלגה היחידה שהתנגדה למלחמת סיני.
באותן שנים, פותחה והורחבה פינה קטנה לילדים ביומון "קול העם" לעיתון ילדים שבו 6-4 עמודים מודפסים בצפיפות, חלקם מנוקדים לטובת הרכים בשנים וחלקם ללא ניקוד. בעיתון זה פורסמו סיפורים, שירים ומדורים כמו מדע ובולאות.
"מה רבה שמחתי/ כמה עליזה אני היום/ להוצאת עתון הילדים/ קול העם החביבון.
לא רק דבר לילדים/ לא רק משמר לילדים/ גם קול העם לילדים, לילדי הפועלים".
שיר זה, שהופיע באחד הגיליונות הראשונים של הביטאון, חושף משהו מן המוטיבציה שהייתה מאחורי הוצאתו. באותן שנים, המפלגות ברובן התנאו באמצעי תקשורת שיחברת את הדור הבא, שיתרום לעיצוב תמונת העולם ה"ראויה" של ילדים העתידים ללכת בדרכם של הוריהם. שלושת עיתוני הילדים הוותיקים היו בבעלותם ובניהולם של העיתונים היומיים הגדולים. "דבר לילדים" היה בהשראת מפא"י; "משמר לילדים" – של מפ"ם; ו"הארץ שלנו" נסמך על שולחנם של עיתון "הארץ" ושל חוגי הבורגנות.
כל מפלגה שאפה באותן שנים להקים לעצמה בית ספר וגם סמינר למורות, עיתון ויומי, וקל וחומר – עיתון לילדים. העושר של שדה עיתונות הילדים בישראל של שנות החמישים נבע, אפוא, מהמגזריות ומן התפקיד שנטל על עצמו כל אחד מהעיתונים להגדרה עצמית של הילדים ושל הזהות המשפחתית.
סיפורים וקולות ילדים
מק"י יישמה בדרכה את התפיסה לפיה נחוץ חינוך רעיוני לדור ההמשך. חמש קטגוריות אפיינו את עולם התוכן של "קול העם לילדים":
- סיפורים בדיונים, אלו כללו אגדות, משלים וסיפורי עם מתורגמים בעלי מוסר השכל. בעלילותיהם התגברו המעטים על הרבים, החלשים על החזקים, והחיות הקטנות ניצחו בזכות ערמה ותבונה את הדורס והאימתני.
לילדים בוגרים יותר נועדו סיפורים עם ערכים הומאניסטיים. כאלה היו, למשל, "הפצצה החכמה" על אודות פצצה שמטיל טייס קרב בקרבת בית ספר, שניחנה בהגיון פציפיסטי ועצמאי ולכן היא נחושה לא להתפוצץ ולא להזיק לאוכלוסייה אזרחית; וגם "הדגל האדום"ף המספר על הילדה חנה המתאכזבת לגלות שאביה הביא ליום הולדתה פיסת בד אדומה, אך בחלומה פיסת הבד היא דגל זה מרהיב, המציג לה חזיונות של פועלים מאושרים ושל המאבק שהביא אותם לחיים של רווחה: "המחזה שנגול לעיניה מוזר ומתמיה היה. דגל אדום וענק מילא את חלל החדר. ותרנו כגזע אילן היה והבד כסה את התקרה כלה והבריק בזהרו והדגל סרוג היה כולו תמונות רבות ופלאות… שדות בשלהי הקיץ… ופועלים הרבה עוסקים בהתקנת גשרים".
- ציון מועדים לאומיים כמו יום העצמאות למדינת ישראל, פסח וחנוכה. בשנים הללו, ציון יום העצמאות למדינת ישראל נתפס כחגיגה עממית לגיטימית. מעניין יהיה לבדוק מתי בדיוק הפך יום זה לשדה קרב של נרטיבים וליום מסובך עבור אנשי שמאל בישראל. בשנת 1956 פורסם השיר "שבע שנים לעצמאותנו… ואנו העם והילדים, לא נשכח לעולם את הגיבורים/ שנפלו בקרב למען העצמאות/ ונמשיך ללחום לחג החירות". חגי פסח וחנוכה קיבלו מקום של כבוד ומסגור כמבטאי מאבק לשחרור לאומי מידי כובש אכזר.
- אישים שכדאי להכיר: מדי שבוע הביא "קול העם לילדים" פיסת היסטוריה ותרבות באמצעות ביוגרפיה של אישים מרכזיים. עם האישים שתוארו במדור נמנו המדען מיכאיל לומונוסוב, שעל שמו נקראת האוניברסיטה במוסקבה; לואי פסטר, שילר, מרקס, לנין, ורק אישה אחת- רוזה לוקסמבורג. אגב, בעיתוני הילדים בישראל של שנות השמונים ואילך הוחלפו אישי מדע ותרבות בידוענים מתחום הקולנוע והטלוויזיה. תמורה זו מעלה בזיכרון את המאמר הקלסי בתקשורת המונים של ליאו לוונטאל, המבכה את החלפות גיבורי ההמון באמריקה מתעשיינים ואילי הון לכוכבי קולנוע בראשית המאה שעברה.
- שירה, תרבות ואמנות: עיון בדפי "קול העם לילדים" מלמד על מאמץ להביא לקהלו תרבות גבוהה שגם מהנה וגם משכילה. האיורים והצילומים המעטים בכל גיליון נבררו בקפידה. חיה קדמון תרגמה כמה שירי מופת של היינריך היינה ומשירת העבדים בארה"ב. פרקי היסטוריה הוצגו באופן מעניין ונגיש לגיל הקוראים. ברשימה שהוקדשה להיסטוריה של הכיסא, הוסבר, כי בעבר הותר השימוש בכיסאות רק לאנשים רמי מעלה, ומכאן הביטוי- כס מלכות. אך עם התפשטות הדמוקרטיה הורחבה הזכות לשבת על כיסא. חשיבה דומה מתגלה בהצגת סוגיות מדעיות כמו גילוי האטום. עורכי העיתון הסתייעו בבולים ובביוגרפיות, והשקיעו מאמץ לארגן מידע יבש כעלילה בלשית. פורסמו גם חידות כמו, למשל, זו: יצור טוב ונחמד הוא/ לובש בגדי לבן/ וככל שמרבה הוא לעמוד/ נעשה הוא יותר קטן… התשובה: נר. ומי שומע אך אינו רואה, מדבר בלי פה/מטה זרועותיו למרחקים ומספר סיפורי פלאים? הרדיו, מסתבר.
- קולם של הקוראים: בכל גיליון פורסמו מכתבים של קוראים צעירים, הנה דוגמא: אני שולחת תרומה לקרן קול העם לילדים – לירה אחת מהקופה שלי, מהכסף שסבתא נותנת לי כשאני ילדה טובה. ומבקשת אתכם שתפרסמו את הסיפור "לאסי חוזרת הביתה" ושתציירו ילד עם יונת שלום. ממכתבי הקוראים הצעירים אנו למדים כי בשנים ההן נערכו ביקורים הדדיים בין חברים יהודים וערבים: אין ברז בכל בית וצריך להביא מים ממרחקים, מספר קורא צעיר שביקר בבית חברים בנצרת, אבל אחרי הריקודים כיבדו אותנו במאכלים ובממתקים. והנה שיר שכתבה טניה בת אחת עשרה וחצי מחיפה. (כנראה טניה ריינהרט) תחת הכותרת "האדם רוצה בשלום": מה יהיו פני עולם יפה זה כשעשן מלחמה אותו יכסה/ כשהפרחים היפים יהיו למרמס רגלי חיילים ואת גזעי העצים של אמא מולדת תאפוף שלהבת… אך חולף לו מיד ההרהור מהלב לנחלת העבר המלחמה תחשב/ האדם רוצה בחיים ואיננו רוצה חללים, בשלום רוצה האדם ולכן יהי שלום בעולם.
העלעול בדפי "קול העם לילדים" מרגש: אימהות ואבות מייסדים של הקומוניזם בישראל יצרו עיתון לילדים המעלה על נס את ערכי ההומניזם, החמלה לעני ולחלש והחתירה לשלום.
בימינו, מופיעה עיתונות ילדים מפלגתית או אידיאולוגית במוצהר בחסות העיתונות החרדית של אגודת ישראל וש"ס. בעיתוני הילדים האחרים בוצע מעבר מעיתונות מגויסת למסחרית. עיתוני הילדים נטשו את הטון הדידקטי לטובת התנחמדות לקוראים. בהקשר זה אזכיר, כי למרות התחרות רווית המשטמה ששררה ביניהם, ב-1985 התאגדו שרידי הביטאונים של המפלגות הציוניות לעיתון ילדים בשם "כולנו". איחוד זה נולד לא מחמת קירבה חברתית ורעיונית, אלא בשל הוויתור על אידיאולוגיה מוצהרת והמרתה בעולם מושגים צרכני. "כולנו" נסגר בשנת 2000.
עיתונים המופנים לבני נוער ראויים למאמר נפרד. אך עלעול בהם מלמד, כי הם עוסקים בעיקר בהאדרת האינדיבידואליזם ובתרבות המעודדת צריכה ראוותנית.
ארנת טורין
ד"ר ארנת טורין מלמדת בחוג להוראת תקשורת במכלל האקדמית לחינוך גורדון, חיפה, פעילה במק"י ובאשה לאשה. המאמר פורסם בגיליון היובל של "זו הדרך":
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf
