קבוצת קריאה: מעמד, מגדר ומאבקים

פיתוח חזקותיה של מסורת הפמיניזם הסוציאליסטי

 

…ההבטחה של תיאוריית השעתוק החברתי טמונה במחויבותה להסבר מטריאלי לעובדת דיכויין של נשים, באופן הדוחה רדוקציה כלכלית – אך מבלי לזנוח את הפן הכלכלי. הנחות היסוד שלה, אם יתממשו לגמרי, מהותיות לחידושו של הפמיניזם הסוציאליסטי, כיוון שביכולתן לספק בסיס תיאורטי קוהרנטי לחזית פוליטית אנטי-קפיטליסטית…

 

…לפי חסידיה של תיאורית השעתוק החברתי, הפמיניזם הסוציאליסטי המוקדם הסתמך על תפיסה צרה וא-היסטורית של הכלכלה; הוא התייחס לכלכלה כאל מערכת עצמאית ונסמכת על עצמה של ייצור סחורות, הקיימת בנפרד מהייצור וההתחדשות היום-יומיים והבין-דוריים של חייהם של אנשים. בעשותו כן, הוא קיבל על עצמו באופן בלתי ביקורתי, ואף הדהד הלאה באופן מופשט, דבר מה שהינו, הלכה למעשה, מאפיין היסטורי מכריע של הקפיטליזם: ההפרדה בין הייצור לבין הצריכה (או השעתוק\הרבייה). אין זה הכרחי, יטענו חסידיו של השעתוק החברתי, לזנוח את המרקסיזם על מנת להתקדם מעבר לנקודה זו. אדרבא, רק על ידי חזרה לעקרונות הבסיס של המתודולוגיה המרקסיסטית – המטריאליזם ההיסטורי – יוכל הפמיניזם הסוציאליסטי לספק הסבר לעובדת דיכויין של נשים, המתגבר הן על גישת המערכת הכפולה והן על הרדוקציה הכלכלית שנטו לאפיין כתבים מוקדמים של מסורת זו.

 

החדשנות של תיאוריית השעתוק החברתי

 

המטריאליזם ההיסטורי, כתבו פט ו-יו ארמסטרונג ב-1983, מתחיל באמונה כי ״הדרכים בהן אנשים משתפים פעולה על מנת לספק את צרכיהם היום-יומיים והעתידיים, בשילוב עם הטכניקות ועם האמצעים שברשותם, מבססים את המסגרת בתוכה מתרחשת כלל הפעילות האנושית״. הם הוסיפו לטעון כי הכלכלה, לפי תפישה זו, אינה מערכת שבמסגרתה מיוצרים טובין (סחורות) ותו לא; ליתר דיוק, זוהי המערכת דרכה אנשים מתארגנים בכדי לספק את צרכיהם. יסוד נוסף של התארגנות זו, ואולי המרכזי שבהם, הוא הייצור והחידוש היום-יומי והבין-דורי של יחידים – ייצור אשר, בעידן הקפיטליסטי, מתרחש בעיקרו במסגרת משק-הבית (וגם, כפי שטוענת תיאוריית השעתוק החברתי העכשווי, בקהילה). ניתן להבין את הבסיס המטריאלי לדיכוי נשים על ידי חקירה של האופנים השונים שבהם נשים וגברים תורמים לייצורם של יחידים – תרומות שנקבעות באופן שאינו חברתי גרידא, אלא אף ביולוגי.

חשוב להדגיש את אופייה ההיסטורי של כלכלה זו. החל מראשית המאה השבע-עשרה בבריטניה, התהליך שעל פיו טובין מיוצרים כדי לענות על צרכי קיום מתחיל להתנתק מצריכתם של אותם טובין, ומתהליך הייצור הבין-דורי של יחידים. תהליך זה, המתרחש דרך השוק – בעבודה ובטובין – אינו מאורגן סביב המטרה של סיפוק צרכים אנושיים, אלא סביב המנדט הקפיטליסטי לצבירה (של הון). כפי שמרקס מסביר, ההיגיון של המנדט הקפיטליסטי הוא לבצע קומודיפיקציה – הפיכה לסחורה – של כל מה שפוגשת העין, ובפרט של כוח עבודה. ככל שמספר הולך וגובר של אנשים עובדים מחוץ למשק-הבית בעבור שכר-כסף, הם נסמכים במידה הולכת וגוברת על השוק בשביל אותם פריטים שבעבר היו מייצרים בביתם (או משיגים באמצעות הכלכלה הלא-פורמלית של סחר חליפין, הלוואה או נתינה). הסתמכות זו, בתורה, מעצימה את הסתמכותם של אנשים על עבודה בשכר, כיוון שבלעדי אותו שכר, לא יוכלו להשיג טובין וסחורות הדרושים להם לקיומם. מעגל זה של סמיכות הוא הסיבה שהשוק הופך לכוח השולט בשעתוק החברתי. בפשטות, יכולתם של אנשים לכלכל את עצמם ואת אחרים – לשעתק ולחדש את עצמם במובן החומרי – הופכת לתלויה ביכולתם להרוויח שכר על מנת לספק לעצמם ולמשפחתם מזון, מלבוש ומחסה.

רוממות זו של השוק ייחודית לקפיטליזם, והיא מובילה למספר התפתחויות חשובות בתיאוריה הפוליטית. ראשית, אנשים משווים בנפשם, בתדירות הולכת וגוברת, כי השוק גופא והכלכלה רבתי אחד הם, ושדה מדעי שלם (הכלכלה המדינית ואחריה מדעי הכלכלה) מתפתח על מנת להסביר את חוקי ואופני הפעולה של אותו שוק. במקום להבין את הכלכלה כהתארגנות האנושית וההיסטורית שהיא, כלכלנים פוליטיים מרוממים אותה מחוץ להוויה האנושית, ומחדירים בה דינמיקה (חוקי ההיצע והביקוש) שנדמית כמשוללת יחסים אנושיים. זה התהליך שמרקס זיהה וכינה כפטישיזם של סחורות ושל השוק, וביקורתו את הכלכלה המדינית היא, למעשה, ניסיון לבצע דה-פטישיזציה – דהיינו, ניסיון לגלות את המציאות החברתית מאחורי הכלכלה הנדמית כבלתי-מובנת. השוק, כמערכת של חליפין המנותקת מהמעשה החומרי של הייצור\השעתוק, מערפל הלכה למעשה את המציאות – מציאות שביסודה יחסים מנצלים בין הקפיטליסט לפועל…

 

…על ידי שיבה לעקרונות של המטריאליזם ההיסטורי, טענו פט ו-יו ארמסטרונג ואחרים כי אף על פי שהשוק בעידן הקפיטליסטי הוא החלק המהותי ביותר של ״הדרכים בהן אנשים משתפים פעולה על מנת לספק את צרכיהם היום-יומיים והעתידיים״ – הוא אינו יחידה עצמאית ונסמכת על עצמה; צבירת הממון, הניצבת בלב המנדט של השוק, נסמכת על עובדת קיומם של פועלי-שכר חופשיים, הקודמים לו – כיוון שלשוק עצמו אין בנמצא מנגנון לייצורם של פועלים. במילים אחרות, הדחף הקפיטליסטי לקומודיפיקציה אינו מגיע לצורך הבסיסי ביותר של המערכת הקפיטליסטית – ייצורם של אנשים. ייצורם של אנשים מתרחש בעיקר בתוך משקי-הבית, ומערב גברים ונשים בצורה שונה בתכלית. כיוון שבצורתו היסטורית, משק הבית היה מאורגן סביב חלוקה ממוגדרת של עבודה, גברים ונשים פיתחו אינטרסים שונים ומובחנים, ופיתחו יחסי כוחות כדי לממש את אותם אינטרסים.

לפיכך, מערכת יחסים פונקציונלית בין הכלכלה הרשמית לבין משקי-הבית מתקיימת רק במידה בה משקי-הבית מייצרים את הפועלים – אותם הפועלים עליהם נשענת הכלכלה. אבל – וזו הנקודה בה תיאוריית השעתוק החברתי נפרדת מהפמינזם הסוציאליסטי הדוגל ברדוקציה כלכלית – משקי בית אינם יחידות שמטרתן לספק למערכת הקפיטליסטית כוח עבודה ותו לא. נשים אינן מכונות רבייה הפולטות פועלים עתידיים לניצולם של הקפיטליסטים. עבודת הרבייה הנשית, ואיתה היחסים בתוך משק-הבית, מהווים חלק ב״דרכים בהן אנשים משתפים פעולה על מנת לספק את צרכיהם היום-יומיים והעתידיים״ במידה שווה לשוק. אך בשונה מהשוק, מטרתו של משק-הבית היא סיפוקם של צרכים אנושיים – מנדט המנוגד באופן מהותי לצבירת ממון. כתוצאה מכך, משק-הבית אינו יחידה פונקציונלית, אלא הוא בעצמו מערכת הכוללת שלל יחסים דינאמיים, המונעים על ידי הדחף לסיפוק הצורך האנושי בשעתוק חברתי – דהיינו, הצורך האנושי להתרבות.

החיבור הבלתי-נמנע בין משקי-הבית לבין הכלכלה הפורמלית מתגלה בשתי דרכים עיקריות: הדרישה הקפיטליסטית לכוח עבודה בריא ומתחדש, הן ברמה היום-יומית והן לטווח הרחוק; וההסתמכות של משקי-הבית על שכר כדרך העיקרית – אם לא היחידה – שבה הם משעתקים ומחדשים את עצמם. ועדיין אנו למדים, כי שעתוק החיים – הרבייה – אינו נתחם על ידי הציוויים של השוק. אנשים משתפים פעולה כדי לענות על צריך אנושיים באמצעות השוק, אבל גם באמצעות משקי בית וקהילות, ופעילויות חברתיות אלה יחדיו יוצרות את הבסיס המטריאלי לקיומם של חיים – בסיס מטריאלי שהיחסים המתקיימים בתוכו הם בו בזמן מסובכים וסותרים. זהו יסוד טענתה של תיאוריית השעתוק החברתי לניתוח חברתי אינטגרטיבי וכולל, המספק אלטרנטיבה למגרעותיה של גישת המערכת הכפולה.

תיאוריית השעתוק החברתי, בהדגשתה את חשיבותם של השוק ושל משקי-הבית\הקהילה בקביעת היחסים החברתיים, מקרקעת את הניתוח במציאות מטריאלית – מבלי להזדקק לרדוקציה כלכלית. ההתעקשות על הצבת היסודות החומריים של משקי-הבית והקהילות בחזית הניתוח – אותם יסודות חומריים אשר בלעדיים הכלכלה הפורמלית לא יכולה להתקיים – מתקנת, באיחור מה, את הניתוח-הכלכלי המרקסיסטי ואת הפמיניזם הסוציאליסטי שקדמו לה. בנוסף, בהצבעתה על כך שתהליכים אלה משולבים באופן חברתי (כפי שטענו פט ו-יו ארמסטרונג: ״הפטריארכיה והקפיטליזם הם לא מערכות אוטונומיות, ואפילו לא מערכות שלובות – אלא מערכת אחת זהה״), תיאוריית השעתוק החברתי מפנה את הדרך למודל מטריאליסטי של ייצור ושל שעתוק, מודל מקיף וכוללני הרבה יותר ממודל השוק ששלט בדיון הפמיניסטי ובשיח הציבורי בעבר.

חידוש נוסף של תיאוריית השעתוק החברתי הוא מחויבותה לדה-פטישיזציה. במקום להתייחס למרקסיזם כאל מדע אבסטרקטי המציע אך ורק חוקים כלכליים, היא משתמשת במטריאליזם ההיסטורי על מנת לחקור לעומק את היחסים החברתיים העומדים מאחורי אותם חוקים כלכליים. ובחקירתה זו את היסודות החברתיים של הארגון הכלכלי, חושפת היא רשת של חוויות המציגות אינטרסים סותרים וצרכים המתפתחים ומשתנים תדיר. מסיבה זו, תיאוריית השעתוק החברתי מציעה חלופה לגישה הרווחת לתיאוריה חברתית (הנתמכת על ידי מרקסיסטים ולא-מרקסיסטים כאחד) – גישה שבמסגרתה מושגים כגון כלכלה, מעמד, מגדר וגזע נתפשים בדיוק ככאלה – מושגים מופשטים, המרוקנים מחשיבות, תוכן חברתי וייחודיות היסטורית. תולדה מרכזית, אחת מני רבות, של הכרה זו היא הניסיון ליצור בחינה תאורטית מחודשת של מעמד כחווית חיים – ראשית באמצעות ההכרה שמעמד לעולם לא מתקיים מחוץ למגוון של מערכות יחסים המהותיות למציאות הנחווית (לדוגמא גזע, מגדר, גיל, יכולת וכו׳)…

 

… תובנות אלה של תיאוריית השעתוק החברתי משמעותיות מבחינה פוליטית משום שהן מהוות בסיס פוטנציאלי לפוליטיקה אנטי-קפיטליסטית. מג לקסטון והת׳ר ג׳ון מארוני מצביעות על כך שאקטיביסטים הפועלים תחת הפרדיגמה של תיאוריית השעתוק החברתי מסוגלים לספק ״תשובה למורכבויות של שאלת המגדר\גזע\מעמד; מכיוון שהמבנה החברתי הקפיטליסטי מתחזק ומנכיח גזענות, סקסיזם והטרוסקסיזם, עלינו להפוך אותו על ראשו לפני שבעיות אלה תמוגרנה לחלוטין – באמצעות ברית פוליטית, אשר המטרות של כל השותפים בה שלובות אלה באלה, כחלק מאותו מאבק, וגם כחלק מהמאבק לסוציאליזם״. בפירושה את הדיכוי במונחים של יסודות מטריאלים המוגדרים – בחלקם – על ידי הדחף הקפיטליסטי לצבירת ממון המניע את הכלכלה הפורמלית – תיאוריית השעתוק החברתי מאפשרת, לדוגמא, לקבוצות שמאל של נשים למצוא מכנה משותף עם האלמנטים הרדיקליים בתנועת העבודה. היא מאפשרת זאת ללא ההתנצחויות והתככנות הפוליטית בין מערכות סותרות של אינטרסים הדורשות קדימות – ומבלי שאחת מהן נתפסת כמהותית יותר, כביכול, מחברתה במאמץ להפיכת המערכת הסוציו-אקונומית כולה על ראשה.

בדומה לכך, כאשר אנו מתייחסים למעמד לא כקטגוריה כלכלית-רשמית – מעין ״דבר״ אליו אנשים יכולים להשתייך או שלא להשתייך – אלא כמצב קיום בלתי נמנע, שאנשים חווים דרך מצבי קיום בלתי נמנעים אחרים של הוויתם (כגון גזע או מגדר), אנו יכולים לחפש דרכים בהן עשייה פוליטית שמאלית אנטי-גזענית או אנטי-סקסיסטית הופכת, הלכה למעשה, לפוליטיקה מעמדית אנטי-קפיטליסטית. בנוסף לכך, אנו יכולים להבדיל בין אותם מרכיבים בעשייה הפוליטית המבוססות גזע או מגדר אשר משמרים את המערכת הסוציו-אקונומית יותר מאשר תורמים הם לפירוקה…

 

…מתוך אמונתם כי הדינאמיקה הכוללת של השעתוק החברתי קשורה ביכולתם של אנשים לספק צרכים פיזיולוגיים והיסטוריים, פט ו-יו ארמסטרונג טוענים, הלכה למעשה, כי צרכים אלה לא יעמדו על סיפוקם כל עוד האמצעי העיקרי בו אנו משעתקים את עצמנו – ייצורם של טובין הדרושים לנו לקיומנו – נחטף על ידי הכוחות של צבירת הממון במטרה לייצר רווחים, ולא טובין. לפיכך, לפי השקפה זו, הכלכלה הפורמלית משחקת תפקיד מכריע – וברור לכל כי צבירת ממון היא כוח חברתי רב-עצמה. היא מבססת את שליטתה על תהליך השעתוק החברתי כולו דווקא משום שחייהם של אנשים (יכולתם לספק את צרכי הקיום שלהם) תלויים בשיטת הפעולה של המערכת הקפיטליסטית עצמה – השוק. תובנות אלה, האובדות בסבך הפראי שבין גישת המערכת הכפולה ותיאוריות אחרות, מצביעות על כך שיעדה המוצהר של שליטה דמוקרטית בתהליך השעתוק החברתי חייב לכלול עימות עם כוחו של הממון. על תנועות חברתיות מוטלת המשימה לחפש דרכים לקשור את מאבקיהן לכאלה המתעמתים ישירות עם כוחו של הממון – במקום העבודה.

ועדיין, אף על פי שהכלכלה הקפיטליסטית קשורה באופן אינטימי, אם לא תלויה לחלוטין, ביחסים החברתיים של השעתוק החברתי, היחס בין ממון לעבודה אינו הציר החשוב או המהותי ביותר על פיו נשפטים מאבקים. אלא, כפי שטוענים פט ו-יו ארמסטרונג ואחרים, יחסים מעמדים הינם, בדומה למגדר, גזע, גיל ויכולת, מצבים אנושיים שאי אפשר להתנער מהם. ובהיותם כאלה, הם מעורבים באופן הדדי – דהיינו, המעמד מוגדר דרך ובאמצעות חוויות של מגדר וגזע, ולהפך. מכך נובע כי כשאנו בוחנים את יחסי הייצור מחד גיסא ואת יחסי הגזע מאידך גיסא, לא ניתן להניח כי אחד מהם מתקדם ממשנהו או שהינו חזית מאבק תקפה יותר ממשנהו. מאבק ואסטרטגיה חייבים, לפיכך, להישפט בתוך הקשרים ספציפיים. ואם מגדר, מעמד וכיוצא באלה אינם מערכות נפרדות, כי אם סדרה של חוויות מורכבות – חובה עלינו להימנע ממסגור הביקורת שלנו במונחים של מבנים ופונקציות, ולהתחיל את הבחינה שלנו, תחת זאת, ביחסים החברתיים האמתיים ובסוכנים האנושיים אשר יוצרים, מעצבים ומתחזקים את אותם מבנים ואותן פונקציות…

 

שעתוק חברתי מעבר לאינטרסקציונליות

…זה מוביל לשאלה השנייה שלך, החשיבות התיאורטית של גישת השעתוק החברתי. תוך ביאור הקשר בין עבודה שאינה בשכר שאנחנו עושים כדי לשעתק את עצמנו מצד אחד, לבין עבודה בשכר מצד שני, פמיניזם של שעתוק חברתי מציג לנו תמונה מורכבת אך אחידה של החברה בכללותה. זו התרומה התיאורטית המרכזית שלה למרקסיזם. עם המפנה מהניתוח של גישת השיטה הכפולה להצטלביות, תיאורטיקניות חברתיות רדיקליות הציגו לנו תמונה משכנעת של עולם חוויות מבולגן, וזיהו דינמיקות חברתיות, פוליטיות, כלכליות ופסיכולוגיות מרכזיות המשמרות יחסים פטריארכליים, גזעניים קולוניאליסטיים, אם לנקוב בכמה דוגמאות. הניתוחים ההצטלביותיים המוצלחים ביותר התעקשו, בצדק, שלא ניתן לבודד מערכת של יחסים דכאניים אחת מאחרת, אך עם זאת טרם פיתחו הסבר קוהרנטי לגבי איך ולמה, למשל, יחסים הטרונורמטיביים מצטלבים עם יחסים פטריארכליים בדרכים מסוימות ולא באחרות (לדוגמה, מדוע המשפחה, על אף שעברה שינוי צורני עם הזמן על מנת להתאים את עצמה לנישואים חד-מיניים, עדיין נשארת מוסד פרטי שדרכו הטרונורמטיביות ופטריארכיה מקבלים אישור באופן תדיר). אחת הסיבות לכך מקורה תיאורטיזציה הלוקה בחסר של פמיניזם הצלטביותי לגבי מכלול החברה, סך התהליכים או הדינמיקות שבהם יחסים חברתיים מובחנים מצטלבים. הדינמיקה הזו, או שאינה באה לידי ביטוי בתיאוריה, או שמניחים שהיא נייטרלית, חסרת יחסי כוחות בעצמה. וזה אומר, כמובן, שלמרות הטענה שדיכויים מובחנים לוקחים חלק בכינון תהליכים בצורה משותפת, בפועל מתייחסים אליהם כאל מערכות מובחנות אונטולוגית, אשר מצליבות דרכיהן או מתנגשות בחלל.

לעומת זאת, הגישה של השעתוק החברתי מניחה טוטאליות קפיטליסטית. מכלול חברתי קפיטליסטי, במימוש הראשון שלו, מוגדר על ידי הפרדה של עובדים (כלומר כל האנשים שעובדים לשעתק את עצמם ואת עולמם, המשעתקים החברתיים במילים אחרות) מאמצעי הקיום שלהם (או השעתוק חברתי עצמו). זוהי עובדה בסיסית של קיום תחת קפיטליזם, ועל ידי כך, מעצבת בצורה רחבה מה אפשרי – במסגרת יחסי עבודה/קפיטל בוודאי, אך גם במסגרת היחסים הממוגדרים, הגזעיים, ההטרוסקסואליים וכן הלאה, מעבר למקום העבודה.

אמנם הדיבור על דטרמיניזם קפיטליסטי עלול להישמע כחזרה אל פונדמנטליזם מרקסיסטי, אך הקונספט של דטרמיניזם אינו מובן מאליו: פטריארכיה וגזענות לא נתפסים כחיוניים לצרכי הקפיטל. הם לא התהוו בגלל שהקפיטל זימן אותם. הצו הקפיטליסטי לצבור הון הוא דטרמיניסטי בכך שהוא מציב גבולות למה שאפשרי, אפילו אם האפשרויות הספציפיות – רמת ההשתתפות של נשים בשוק העבודה, למשל, או גישה להפלות –בעצמן התהוו דרך מאבק.

לפי התפיסה הזו, היחסים המדויקים דרכם אנחנו משעתקים את עצמנו חברתית הם מגוונים, ואנחנו משנים אותם ללא הרף כדי להתאימם לצרכינו בצורה הטובה ביותר – הגם שזה עלול להפריע לצורך של הקפיטליזם בכוח עבודה. אנשים בוחרים, למשל, לחיות בכל מיני סוגים של מערכות יחסים, כולל יחסים אל-הוריים. גברים, נשים וטרנסג׳נדרים יכולים לחלוק את עבודת משק הבית וגידול הילדים בצורה שווה. אחרים יכולים לבחור להעביר את זמן בלצייר תמונות שאף פעם לא יימכרו, לבהות בחלל, או להלחם בגזענות ברחובות. אף אחד מהדברים הללו אינו הכרחי לקפיטליזם, וכולם מתעדפים צרכים אנושיים מעל שעתוק כוח עבודה עבור הקפיטל. אבל, כל עוד צורות יחסים דכאניות מאפשרות (במקום לעכב) הבאה של כוח עבודה לפתח דלתו של הקפיטליזם, יהיו כוחות עוצמתיים (אם זה מוסדות ומנהגים של המדינה, הציוויליזציה או ההון) שיתחזקו גזענות, סקסיזם ודיכויים אחרים – וידכאו צורות אלטרנטיביות של יחסים אנושיים. כתוצאה מכך, הדרגה שבה אנשים יכולים לקחת שליטה על חייהם מעבר למקום העבודה – הדרגה, למשל, שבה נשים יכולות לקחת שליטה על תנאי השכר שלהן, על עבודת השעתוק שלהן וגופן, או שאנשים שחווים גזענות יכולים לשלוט בדיור, גידול ילדים וחלוקת מזון בקהילות שלהם – מוגבלת תחת הקפיטליזם. במילים אחרות, יש סיבה לכך שפרקטיקות ומוסדות דכאניים לא נעלמו תחת הקפיטליזם מעצמם, ולכך שהם ישארו נקודות של מאבק כל עוד הקפיטליזם ממשיך להתקיים.

וזה מביא אותנו לשאלה האחרונה, שנוגעת לחשיבות הפוליטית של השעתוק החברתי. נסכים כי השעתוק הקפיטליסטי מצריך משהו מעבר ליחסי עבודה/קפיטל ישירים, יחסי חליפין ״כלכליים״ וחוקי תנועה – שבפועל הוא תלוי באופן קריטי במערכת מבולגנת ומורכבת של יחסים בחייהם של א.נשים, שחווים וחוות תהליכי מגדור, סקסואליזציה וגזענות. אם זה אכן המקרה, אז עלינו להבין גם כי גופים, מנהגים ומוסדות שעברו תהליכים כאלה הם בעלי חשיבות: גזענות וסקסיזם הם לא סטיות היסטוריות שיכולות להיות מופרדות מתפקוד ״אמיתי״ או ״אידיאלי״ של הקפיטליזם; אלא, הם לוקחים חלק אינטגרלי ומכריע – בכך שהם מאפשרים בפועל ובאופן אקטיבי – תהליכים ממשיים של נישול וצבירת הון. לפי ההגיון הזה, קריאת תיגר על גזענות, סקסיזם או כל סוג אחר של דיכוי שמשפיע על השעתוק החברתי של כוח עבודה, יכול לעכב את השעתוק של ההון.

במובן הזה, הלכה למעשה, אפשר להבין ״תנועות״ או מאבקים מחוץ למקום העבודה כמאבקים מעמדיים. כלומר, הם בעצמם אנטי-קפיטליסטים במהותם, כמו שמאבק במקום העבודה תמיד יהיה אנטי-קפיטליסטי מתחת לפני השטח. וכמו ששביתה יכולה לגרום ללב של הקפיטליזם להחסיר פעימה מחשש, כך גם תנועה שדורשת סוף להשפלה וביזוי של חיי אדם, גישה מלאה ומשותפת לאמצעי הקיום, שליטה על הגופים שלנו, וכיו״ב. אכן, אין תנועה אחת או מאבק מסוים במקום העבודה שיכולים להביא את הלב של הקפיטליזם לעצירה מוחלטת, אבל כל הפרעה כזאת מהדהדת בכל הגוף ויכולה להחליש את הדופק. לפיכך, החשיבות הפוליטית של גישת השעתוק החברתי טמונה ביכולת שלה להראות את החשיבות של מאבק בחזיתות מרובות, אך עם אוריינטציה אנטי-קפיטליסטית מובהקת.

מתוך: Social Reproduction Beyond Intersectionality: An Interview with David McNally and Sue Ferguson. תרגמה דוריאל לונקה