צעירים הזקוקים לעזרה: הנזקים הפסיכולוגיים של החינוך הדתי-לאומי

הציבור הדתילאומי נהנה ממעמד פריבילגי בחברה הישראלית, לפחות במישור הסוציואקונומי והפוליטי. ציבור זה משפיע בפוליטיקה, בצבא, במערכות המדינה ובמגזר הפרטי. הוא זוכה בסבסוד עבור ההתנחלויות שלו ועבור מערכת החינוך המגזרית היוקרתית, ובאופן כללי נהנה מאיכות חיים גבוהה יחסית לזו של הציבור הרחב.

מצעד הדגלים של הציונות הדתיתלאומית בעיר העתיקה בירושלים (צילום: אקטיבסטילס)

אולי בשל כך, מופעל על צעירי הציבור הדתילאומי לחץ רב לעמוד בציפיות הגבוהות מהם. מצופה מהנערים להצליח לא רק בבגרויות אלא גם בלימודי תורה מתישים, ב״מידות״ ובנזירות קתולית בעולמם המיני. הציפיות הללו יוצרות לחץ נפשי גבוה מאוד בתקופת הנערות, שהיא שלב קריטי בהתפתחות האישית. גם לאחר סיום התיכון, החינוך הדתי אינו מרפה מהם. הם מובהלים למסגרות קדם צבאיות, למכינות ולישיבות גבוהות או לישיבות הסדר, בהן הם עוברים שטיפת מוח מלאת טסטוסטרון מצד אחד, ותוכנית לימודית מתישה מצד שני (מצופה מהם ללמוד משבע בבוקר עד 23:30 , עם הפסקה של שעה וחצי בצהריים). המערכת המורכבת שנוצרה סביב הגיל הזה מכוונת למטרה פוליטית אחת: למנוע מהצעירים לפתח חשיבה עצמאית, לדכא את מצפונם ואת ביטחונם האישי, ולהפוך אותם לחיילים בצבא הקדוש של המשיחיות הציונית (לאו דווקא ציונות דתית).

כמה מחבריי התלוננו בפני על מה שחוו בתקופת הלימודים שלהם בישיבות. אני אישית שהיתי זמן משמעותי בישיבות הללו, ודי סבלתי. בישיבות ההסדר מתנהלים החיים במנותק מהעולם שבחוץ, קצת כמו בצבא. הישיבות ככלל מוקמות בפריפריה או בשטחים הכבושים, הרחק מעין מפקחת ומהפיתויים שבחוץ. משום כך נאלצים התלמידים לבנות את כל חייהם סביב המסגרת החברתית המלאכותית, אשר מתקיימת אך ורק ב״עולם הישיבות״.

תחילה ניסיתי למצוא ישיבה שתתאים לי. עברתי ממקום למקום, אבל אחרי כמה חודשים של חיפושים ושל וביקורים התרשמתי שכל הישיבות מחויבות לקו פוליטי אחיד, מגביל ומטריד. אז הייתי עדיין ציוני, אולם הריקנות של שטיפת המוח שנחשפתי אליה בישיבות, וישירות הדיכוי הפסיכולוגי שראיתי, העידו בעיני על השקר באמונותיהם של מנהיגי הציבור – הרבנים. רק בכוח מצליחים הרבנים לשלוט בתודעתם של תלמידיהם, שחלקם אף הטו לעברי אוזן סקרנית וביקשו לשמוע את הביקורת החברתית שהבעתי. רק בניצול חיפושם האותנטי של הצעירים אחר הרוחניות, מצליחים הרבנים לנטוע בהם נטל מצפוני כבד, מין טהרנות אידיאולוגית אדוקה, שבמו עיניי ראיתי את השלכותיה הקשות.

כשצעיר בן 18, בשיא כוחותיו, סיפר לי שהוא ״טמא״ (אני משוכנע שהכוונה בעיקר לרגשות אשמה על אוננות) – זה מטריד. כשחבר אחר סיפר לי איך הוא ״נרקב בחדר״ ונזנח לאורך שנתיים בישיבות, וחצי שנה אחר כך אותו חבר התאבד – זה מזעזע. כששמעתי מצעיר נוסף שהסיבה שהוא אוהב אותי היא ״כי הרב אמר לי שחייבים לאהוב יהודים״ – זה מצמרר. מאוחר יותר, חייל הודה בפניי שהוא, במילותיו שלו, ״נפגע״ במכינה קדם צבאית מוערכת. הבנתי אז שמדובר בכת פוגענית של זקני העדה, שמטיפים ומנצלים את תמימותם של הצעירים הללו ושל משפחותיהם למטרות אישיות (כבוד והערצה) ופוליטיות (צבא וכוח אלקטורלי), והתמלאתי כעס.

אני מנסה לעזור לחבריי ולהראות להם את הדרך החוצה, אבל שוב ושוב אני נתקל באטימות, בהסתגרות ובנידוי מצד המערכת. דעותיי אינן מקובלות על הממסד הדתילאומי, אבל ההתנגדות להן נובעת לא רק מההיבט הפוליטי, אלא גם משום שאני חותר תחת מערכת השליטה של הרבנים ותחת סמכותם. בכל פעם שגילו את תפיסתי המרדנית, הרחיקו אותי מהמסגרת להיכן שלא אוכל עוד להזיק. פעם אחת אף ניסו לשכנע אותי שאני מנצל את דעותיי כדי לחפות על ״בעיות נפשיות עמוקות״, והובילו אותי לטיפול פיראטי אצל ״מטפל״ שחיטט לי בתתמודע בחיפוש אחר שורש המרדנות ה״מוטעית״. כשסירבתי לשתף פעולה, נאצלתי לעזוב את המקום.

בגדול, מערכת זו עובדת היטב. אלה שמיישרים קו עם הממסד הרבני משגשגים, ואלה שמסרבים לקבל את מרותו פשוט נכשלים, חברתית ולימודית. קשה לאדם להתאים את עצמו למערכת שאינה מכבדת את עצמיותו, והדבר קשה עוד יותר כשמדובר בכת אידיאולוגית קשוחה. המערכת חזקה, הרמטית, מקושרת היטב בפוליטיקה הממוסדת, והיא יודעת גם להסתגל לאתגרים פנימיים וחיצוניים.

רבים מהצעירים הלומדים בה הם תלמידי חכמים, אנשים עם כריזמה יוצאת מן הכלל, עם נוכחות אישית מרשימה ועם יכולות תקשורת מפותחות. אף על פי כן, רבים מהם מחפשים אלטרנטיבה, ונזקקים למסגרות אחרות בהן יוכלו לקבל אחריות להתפתחותם האישית. הם אינם רוצים להיפטר מאמונתם הדתית, אלא לטהר אותה מהסיגים הדוגמטיים שחדרו אליה דרך מערכת החינוך הדתיתלאומית. אם יתנו להם קול, הם עשויים לשרת דווקא את האינטרסים של השמאל בחשיפת הכיעור והדיכוי במערכת האינדוקטרינציה של המגזר. על כוחות השמאל להבחין בין מנהיגי המגזר – הרבנים – לבין הציבור הדתילאומי הרחב. הפער קיים, ולדעתי טמון בו פוטנציאל נפיץ.

פ"ל

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב