תוצאות בחירות האמצע בארה"ב שנערכו בשבוע שעבר עשויות להיות מבלבלות, ויעסיקו רבות את מומחי הספינים בערוצי הטלוויזיה בשבועות הקרובים.
בעוד שהדמוקרטים זכו ברוב בבית הנבחרים, הרפובליקנים (כצפוי) שמרו על שליטתם בסנאט. כמה דמויות מתקדמות במיוחד הבטיחו את מקומן בבית הנבחרים בשורות המפלגה הדמוקרטית. אלכסנדריה אוקסיו–קורטז, מועמדת סוציאליסטית ניו–יורקית, השיגה מושב בקונגרס. נבחרו גם מועמדים נוספים בהם תמך ארגון הסוציאל דמוקרטים של אמריקה (DSA) ובכללם ראשידה טאליב, חברת קונגרס טרייה ממוצא פלסטיני, שהיא המוסלמית הראשונה המכהנת בתפקיד זה בארה"ב.
למרות הניצחון הרפובליקני בסנאט, ניכר שסנטימנט אנטי–טראמפ עדיין רווח מאוד בציבור האמריקאי. בוויסקונסין, בפנסילבניה ובמישיגן – שלוש מדינות מפתח בניצחונו של דונלד טראמפ (ב-2016) – איבדו הרפובליקנים את שליטתם. עם זאת, במדינות רבות מבטאות הבחירות לסנאט המשכיות יותר מאשר שינוי.
כמו בעשורים קודמים, נותרה המפלגה הרפובליקנית מפלגת מיעוט השולטת בפוליטיקה האמריקאית (כלומר מבחינה רובית ולא אזורית, הצביעו יותר לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים). המפלגה הרפובליקנית התמודדה עם תבוסות כואבות בעבר, לרבות בשנות האלפיים לאחר עידן ג'ורג' בוש הבן. מההפסד ההוא התאוששה רק שנים לאחר מכן.
ב-2006 ניצחה המפלגה הדמוקרטית בבחירות האמצע. ניצחונה אמור היה לחבל בתכנית המלחמה של ממשל בוש, אולם ז התמיד לתמוך במימון תכנית זו ב-95 מיליארד דולר נוספים. בבחירות 2008, כשאובאמה ומפלגתו הדמוקרטית כבשו מחדש את הבית הלבן, זנח הרוב הדמוקרטי את הרפורמות הנחוצות בשיטת הבחירות ובחוקי העבודה.
המפלגה הרפובליקנית השיבה לידיה את הרוב ב-2010. לשם השוואה, בשש השנים למן 2010 ועד ניצחון טראמפ ב-2016, ניהלו הנציגים הרפובליקנים ברחבי המדינה קמפיין בלתי–פוסק כדי להקהות עוד יותר את השפעתם של המחוזות הדמוקרטיים, כדי לשנות את הגבולות בין המחוזות (gerrymandering) באופן שסייע להם אלקטורלית, וכדי להחליש את כוחם של העובדים והארגונים.
כיום, כאשר בית נבחרים דמוקרטי יהא ללא ספק מכשול עבור סדר היום הרפובליקני הנוכחי, אין בנמצא ראיות לאסטרטגיה ארוכת טווח של מנהיגי המפלגה הדמוקרטית. אין תכנית מגובשת של המפלגה לשבור את המעגל הבסיסי הזה, לגייס את הכעס העממי ואת ההתנגדות לטראמפ באופן ממוקד ופרוגרמטי.
הדוגמא העדכנית ביותר היא יושבת ראש הקונגרס הדמוקרטית הנכנסת ננסי פלוסי (קליפורניה), שבנאום ניצחונה טרחה לפנות במסרים מפייסים לאליטות של שתי המפלגות: היא קראה לאחדות, להנהגה דו–מפלגתית ולפיוס לאומי. בהתחשב בהיסטוריה, קשה להעלות על הדעת כי ניצחון דמוקרטי מכריע הרבה יותר היה משנה באופן משמעותי את הרטוריקה הזו או את מהלך העניינים העלול לנבוע ממנה.
לעומת זאת, כאשר הרפובליקנים בשלטון, הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי לבסס את המערכת בראשותם, להעצים את המחוזות שלהם, ולהזיז את הבסיס האלקטורלי שלהם ימינה עוד ועוד. מנהיגים דמוקרטים, לעומת זאת, נראים מרוצים לצעוד על המים, לשלוט בעצלתיים, לפעול בשאננות. הם "מנהיגים" את הציבור בכבוד עד התבוסה הבאה.
לפיכך, בעוד שבחירות האמצע הן בגדר נזיפה לנשיאות טראמפ, כמו גם תזכורת נוספת לאי הפופולריות של המפלגה הרפובליקנית, המשימה להביס ולבטל את התנאים שהולידו אותה נותרה תעלומה. המפלגה הדמוקרטית, למרות הישגיה, עדיין בלתי–מתאימה למלא משימה זו. בסופו של דבר, ההגמוניה הרפובליקנית לא תופרע באמצעות נזיפה אלקטורלית פשוטה.
אף על פי שנשיאות טראמפ עומדת כעת בפני אופוזיציה פוליטית גדולה יותר, ביטול הפנייה החדה ימינה של הפוליטיקה האמריקאית דורשת לשקם מחדש מוסדות דמוקרטיים ולשלב ידיים עם מעמד הפועלים (גם בשטח, הרחק מהזירה האלקטורלית). שני הסעיפים הללו עומדים לעתים בסתירה מסוימת, שכן המפלגה הדמוקרטית ומוסדותיה שינו את פניהם באופן דרסטי בשנים האחרונות.
האם בזכות אסטרטגיה זו יכלו הדמוקרטים להתחזק בקונגרס יותר? האם כך יכולים היו לנצח באופן מוחץ יותר? לא נדע כעת בוודאות. ואולם, המאבק בטראמפ ובבעלי בריתו דורש מאיתנו לפעול בהתאם: אסור לדמוקרטים לדרוש רק את שיקום הכבוד הלאומי או המפלגתי; עליהם לצאת בחריפות נגד האינטרסים והערכים שטראמפ ואנשיו מייצגים, נגד העוני שהם גוזרים על שכבות עצומות באוכלוסייה האמריקאית ונגד השנאה והגזענות שמזיקות אותם בשלטון.
לוק סווג', אתר "ג'קובין"
