השופטת מיקה בנקי, דחתה תביעה של צלם הטלוויזיה הפלסטיני בשאר צאלח נגד מדינת ישראל, וקבעה כי מדובר באירוע "פעולה מלחמתית" המקנה למדינה חסינות מפני תביעה נזיקית.
בכפר קדום מתקיימת מדי יום שישי בצהרים מחאה של התושבים המקומיים על רקע חסימת הדרך מהכפר לשכם בשנת 2011. בשאר צאלח, כמו עיתונאים רבים אחרים, נהג להגיע לכפר כדי לתעד את המחאה. החיילים רגילים לנוכחות העיתונאים במקום ומכירים את הוותיקים בהם. למרות זאת, מדי פעם עיתונאים חוזרים ומותקפים שם על-ידי כוחות הביטחון. עו"ד איתי מק, המייצג את הצלם, מסר במשפט ש"אין צל של ספק כי מי שירה ברגלו של בשאר ידע היטב שמדובר בעיתונאי – החיילים ירו בבשאר בזמן שהיה יחד עם מצלמת טלוויזיה גדולה על גבי חצובה ועמד יחד עם קבוצת העיתונאים בצד הדרך".
פרמדיקים מפנים צלם שנפגע מירי חיילים בהפגנה בכפר קדום, 2014 (צילום: הטלוויזיה החברתית)
בשאר הגיש תלונה למצ"ח שלא טופלה ונסגרה כמקובל במקרים אלה – ללא העמדה לדין של אף חייל. לדברי עו"ד מק "התיק נסגר למרות שלפי חומר מצ"ח הקצין והחייל היורה דיברו ביניהם לאחר האירוע בעניין הפגיעה בבשאר, ולטענת הקצין: 'שאלתי אותו אם יש מצב שפגע בעיתונאי, אני זוכר שהיה מבוהל, קצת חשש. הוא אמר שפגע בוודאות במי שהתכוון לירות. כשהבנתי מה קרה, הוא כבר חזר לפלוגה שלו'".
באשר לא חלק כי נזרקו אבנים לכיוון החיילים, אך טען כי האירוע לא היה מצב מלחמה. החיילים ירו בבשאר בזמן שהיה עם מצלמת טלוויזיה גדולה על גבי חצובה ועמד יחד עם קבוצת העיתונאים בצד הדרך.
בפסק הדין השופטת בנקי כתבה לגבי עדות החיילים כי "יש ספק בעיני האם החיילים זכרו ספציפית את כל האירוע נשוא התביעה או מסרו גם תיאור על התרחשויות שנתקלו בהן במסגרת שגרת הפעילות בכפר קדום". בדיון הוכחות שנמשך כ-8 שעות, החייל היורה טען כי הוא כלל לא ראה עיתונאים בהפגנה, המפגינים זרקו לעברם בקבוקי תבערה, אבנים וצמיגים בוערים מכל כיוון, ואבן אחת פגעה לו בפנים, והוסיף כי כדי להתגונן הוא שכב חצי שעה מאחורי מחסה בטונדה – זאת בעוד שבצילומים רואים אותו שוכב סתם בצד הרחוב בכניסה לבית, ולא נראים בקבוקי תבערה וצמיגים. הסמ"פ אישר כי לא נזרקו בקבוקי תבערה, אף חייל לא נפגע מאבנים באירוע, והעיד כי הוא לא זוכר שהיו צמיגים בוערים באירוע אבל טען שבד"כ יש; הסמ"פ הגיש תצהיר לפיו החיילים היו ממוקמים בשטח פתוח כחצי קילומטר מהכניסה לכפר, למרות שבצילומים רואים אותם ממוקמים בצד הרחוב בין בתי הכפר.
כיצד ייתכן שהמדינה הגישה תצהירים דמיוניים ובחקירה הנגדית אושר שהחייל והקצינים לא זכרו ולא ידעו מה היה באירוע הספציפי? הסמ"פ העיד כי פרקליטות המדינה שלחה לו תצהיר בדוא"ל, הוא נתן עליו הערות והפרקליטות שלחה לו תצהיר מתוקן. אח"כ הוא שלח לפרקליטות בחזרה ושם תיקנו שוב את התצהיר, ואז הפרקליטות שלחה לו גרסה נוספת של התצהיר שהוא חתם עליו לא בפני עורך דין ושלח חתום לפרקליטות.
מאחר שלא היה ניתן לקבל גרסה ממשית מהחיילים מה קרה באירוע, השופטת בנקי קבעה דווקא על בסיס הצילומים של בשאר והעדות שלו, כי מדובר היה בהתפרעות מתמשכת בה נזרקו אבנים על החיילים, הן בידיים והן באמצעות קלע דוד, כאשר חלק מהמפגינים היו רעולי פנים, ולכן הנתונים מתאימים לדעתה להגדרת "פעולה מלחמתית" המעניקה חסינות למדינה. השופטת חייבה את בשאר בתשלום הוצאות למדינה, בסך 5,000 שקל.
