בני משפחה, ידידים וחברים לדרך ליוו בשבוע שעבר את הקומוניסט הוותיק בדרכו האחרונה בהר המנוחות בירושלים. יואל נולד בהולשוב שבחבל מורביה בצ׳כיה בשנת 1916. בגיל ארבע עברה משפחתו לזגרב (בירת קרואטיה). כנער פעל בשומר הצעיר, והיה המדריך של אדה, רעייתו לעתיד. הגיע לארץ בשנת 1939. עבד בנגרות עשרות שנים והיה גאה בעבודתו.
כרזות של מק"י ברחובות ירושלים, תחילת שנות ה-50 (צילום: ארכיון מק"י)
בשנת 1943 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, והתמיד כקומוניסט עד יומו האחרון. היה מהפעילים המרכזיים בסניף ירושלים של מק"י וכיהן גם כמזכיר הסניף. היה חבר בסיעת מק"י במועצת פועלי העץ וציר בוועידות מק"י ובוועידות ההסתדרות. במשך שנים ארוכות נטל חלק, לצד רעייתו אדה, בפעילות של נשים בשחור ובהפגנות השבועיות שארגנה תנועה זו בכיכר פריז. בעבודתו ובפעילותו הפוליטי קשר קשרים אמיצים עם פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית.
הותיר אחריו שני בנים, נכדים ונינים, וחברים רבים לדרך שהייתה להם הזכות להכיר את עומק הבנתו, את הדרך הביקורתית שבה בחן כל נושא ואת תחושת האחריות לגורל העובדים ולגורל העמים.
בדברי ההספד שנשא בטקס ההלוויה אמר בנו, פרופ' עמוס טנדלר:
יואל הלך מאיתנו! אובדן כזה, ולא חשוב באיזה גיל הוא קורה, משאיר תחושה של יתמות. בסוף, בסוף את התחושה הזו מאייתים בשלוש אותיות שהן בעצם הברות שתיים: אבא.
אנחנו חמדנים: היה לנו יואל כאבא עד כמעט גיל 100 והוא לא היה אדם קל… אבל זה היה רק פן אחד של אישיותו המורכבת! רצינו ליהנות מעוד שנים של בהירות מחשבה, אומץ לבטא את הפילוסופיה הפוליטית שאותה אמר במשפטיו האחרונים ובקול נחרץ: קום התנערה עם חליכה, עם עבדים ומזי רעב… זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם (הקרב שלו!). רצינו להמשיך ליהנות מלשונו המצליפה ומהרבה סיפורי עבר על פרטיהם הקטנים והמשפחתיים מחד גיסא, ועל הפרספקטיבה ההיסטורית, מאידך גיסא. עצוב מאוד שיואל איננו עמנו, אבל הזיכרון גם מספק מאוד!
לפני כמה חודשים חגגנו ליואל את יום הולדתו ה-99. לילה או שניים לפני האירוע הוא הזדעק וביקש עזרה בכתיבת דברים שיוקראו באותו ערב. טקסט זה הוא בעצם צוואתו, המובאת להלן כלשונה.
***
משפחה, ילדים, נכדים ונינים,
אתם יודעים שימי הולדת הם לא פסגת שמחותי. אבל אני שמח לראות את כולכם פה. כשהקמנו את התא המשפחתי שלנו, אדה ואני, לא שיערנו שמהאהבה הגדולה בינינו ייבנה שבט שלם של למעלה מעשרים נפשות. האירוע הזה פשוט מרגש. על כך תודה!
אבל בכך אי–אפשר להסתפק. אמרתי קם שבט? אמרתי! אבל כל כמה שאני מאושר שהקמנו שבט נהדר כזה, אני גם חי בחרדה מתמדת. הרשו לי לנצל את יום הולדתי לתנות בפניכם את חרדותי הקיומיות.
נולדתי נורא מזמן, בעת ששני תהליכים עצומים התחוללו באירופה: מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. בחיי ראיתי, כיצד הפאשיזם עובר גלגול שהחל בבחירות דמוקרטיות ועד שאירופה כולה נסחפה למלחמה שאת תוצאותיה אי–אפשר למחוק או לשכוח. גזענות, שנאת האחר, מיליטריזם וייצר ההתפשטות היו מאפייניה של מלחמה זו.
לא צריך איזה סיסמוגרף רגיש מדי כדי להבחין בסערה האיומה שאחזה בישראל. היא מתאפיינת בניסיונות נואלים של סתימת פיות ושל איומים על חיי אנשים אמיצים. אלה אנשי מצפון המייצגים קשת פוליטית רחבה, המסרבים לראות כיצד ישראל מידרדרת לתחתיות המוסר האנושי. אנשים ישרים אלה מבקשים להציל את ישראל מידי עצמה. המצפון ואמות מוסר אוניברסליות הם המנוע המניע אנשים אלה. ולמה הם חשופים? לאלימות מילולית ולהסתה אישית, העלולות להפוך אותם לקורבנות פוליטיים, שכולנו נבכה אותם.
זהו, ילדים: העתיד של הארץ הזו תלוי בכם. אני בטוח שתדעו לשמור על מוסריותה למרות הגל הנורא הסוחף אותה בימים אלה. זה המסר שהנחה את אדה ואותי במשך עשרות שנות פעילות פוליטית. אני בטוח שאת הלפיד המוסרי הזה תמשיכו לשאת ותנחילו אותו לילדיכם.
