"העניים הגדילו את ההכנסה והצריכה הרבה יותר מאשר המעמד הבינוני והגבוה" – התפאר שר האוצר משה כחלון בשבוע שעבר. את קביעתו זו ביסס כחלון על מחקר של הכלכלן הראשי במשרדו, יואל נוה, לפיו במהלך 8 שנים (בין 2007 ל-2015) הגידול השנתי הממוצע בהכנסה של משק בית בחמשת העשירונים הנמוכים היה 3.3%, בעוד שהגידול המקביל בהכנסה של חמשת העשירונים העליונים היה 2.1%.

מבלי להתווכח עם הנתונים הרשמיים עצמם, כדאי ומועיל להתמודד עם בניית ההשוואה ועם המסקנה של האוצר.

שר אוצר עממי בעיני עצמו (צילום: פייסבוק משה כחלון)

בחירת ההשוואה

האוצר בחר להשוות מחצית תחתונה ומחצית עליונה של בעלי ההכנסות, ובדרך זו מנע הבחנה בעלת תוקף כלכלי–חברתי ממשי.

בחברה הישראלית (כמו בחברות קפיטליסטיות בכלל) הפער המשמעותי הוא בין העשירים ביותר, שהם 1% בלבד מכלל בעלי ההכנסות (המאיון העליון), לבין היתר.

כדי להמחיש, הנה נתונים שפרסם מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר לפני שנה: ב-2014 היו במאיון העליון 5,540 שכירים עם הכנסה (ממוצעת) של 456 אלף שקל לחודש (שהם 5.4 מיליון שקל לשנה). במקביל, ההכנסה של מחצית מהשכירים כה נמוכה, שאינם מגיעים לרף של תשלום מס הכנסה. מהי הכנסה כה נמוכה? לפי נתוני הביטוח הלאומי, באותה שנה השתכרו מחצית מהשכירים (בממוצע) 6,400 שקל לחודש.

כאשר קיים פער כזה בהכנסות, מה המשמעות של נתוני האוצר בדבר עלייה בהכנסות?

אלה שהכנסתם החודשית 6,400 שקל, והשיגו עלייה של 3.3% בשכר – הכנסתם עלתה ב-211 שקלים; ואילו אלה במאיון העליון עם 456 אלף שקל לחודש, שקיבלו "רק" 2.1%, התוספת החודשית שלהם הייתה כ-10 אלפים שקל.

ההשוואה שעשה הכלכלן הראשי של האוצר, ועליה נשען השר כחלון בהכרזתו. מתעלמת אפילו ממחקר של מורן משה–חנציס, שפרסם לאחרונה (דצמבר 2016) משרד האוצר עצמו, ובו הודגש כי: "אי–השוויון בישראל מקורו בעיקר בפערים בקצה העליון של התפלגות ההכנסות". אותו מחקר גם קובע, כי ההכנסות של העשירים ביותר (1% מבעלי ההכנסות) גבוהות יותר מהמדווח.

שחיקת הקיצבות

הנתונים בדבר ההכנסות כוללים שכר, הכנסות מהון ומשכר דירה, וכן הכנסות מקיצבות הביטוח הלאומי למיניהן (זקנה, ילדים, נכות ועוד).

שר האוצר כחלון מתגאה בהופעותיו, כי מדי פעם מעלה הממשלה קצבה זו או אחרת בכמה שקלים. בשבוע שעבר פורסם, למשל, כי קצבת השלמת הכנסה למקבלי קצבת הזקנה (שאין להם פנסיה) הועלתה ב-31 שקלים.

אלא שהעלאות אלה הן בגדר עבודה בעיניים, שכן ערכן הריאלי של הקצבות נשחק במהירות. בתכנית הקיצוצים ברווחה שיישם נתניהו ב-2003, בכהונתו כשר האוצר, הועברה ההצמדה של קצבות הביטוח הלאומי משכר הממוצע למדד המחירים לצרכן. העברה זו גרמה לכך שבמהלך העשור (2015-2006), בעוד שקו העוני, המחושב כשיעור מהשכר הממוצע, עלה ב-60%, הקצבות של הביטוח הלאומי עודכנו רק ב-20%.

במילים אחרות, בעשור המקביל לתקופה שאליה התייחס כחלון בהכרזה על הגידול בהכנסות העניים, הפסידו מקבלי הקצבות עדכון של 40%. נתון זה, הכלול בדו"ח הביטוח הלאומי על ממדי העוני לשנת 2015, ממחיש את הכרסום המתמשך החמור בהכנסה של מקבלי הקצבות, שמשקלם רב בקרב בעלי ההכנסות הנמוכות.

הכרסום בקצבות הגדיל את מספר העניים היוצאים לעבוד, אלא ששוק העבודה קולט אותם בעבודות חלקית וזמניות ובתור עובדי קבלן, והם מרכיבים את השליש מהשכירים, המשתכרים שכר מינימום ופחות.

האוצר ושכר המינימום

מדיניות האוצר לאורך שנים הובילה להקפאת שכר המינימום. כך הוקפא שכר המינימום במשך שלוש השנים 2010-2008 וגם במשך שלוש השנים 2014-2012, בעוד שהשכר הממוצע עלה בצורה מתונה מדי שנה.

ההחלטה בדבר העלאת שכר המינימום מרמתו השחוקה ב-2014 (שהייתה 4,300 שקל) לא הייתה יוזמה של האוצר, אלא אחד הפירות של המחאה החברתית של 2011 נגד מדיניות הממשלה. בעקבות אותה מחאה, יזמו ח"כ דב חנין עם מק"י וחד"ש ועם הארגון כוח לעובדים מסע ציבורי למען שכר מינימום של 5,000 שקל. התמיכה הרחבה בדרישה זו הובילה בדצמבר 2014 להסכמה בין ההסתדרות למעסיקים בדבר עדכון שכר המינימום החל ב-2015, ובהמשך – לאישורן בכנסת של הצעות חוק (של ח"כ חנין ואחרים) בדבר העלאת שכר המינימום במסגרת הוראת שעה עד ל-5,300 שקל בסוף השנה הנוכחית.

העלאת שכר המינימום שיפרה, יחסית, את ההכנסה של שליש העובדים בעלי השכר הנמוך, אך שיפור זה, שהושג במאבק ציבורי חשוב, רחוק מאוד מהתיאור הוורוד של המציאות, שהציג השר כחלון בשבוע שעבר, ממנו השתמע כי הפערים החברתיים בישראל צומצמו.

ההתפארות של האוצר בעלייה השנתית של 3.3% בהכנסות של מחצית מהעובדים בעלי ההכנסות הנמוכות היא ניסיון מגושם מצידו לצבוט בלחיים של הפער החברתי המעמיק והולך. אחד מסימניו הבולטים של הפער החברתי הוא העלייה המסחררת במחירי הדירות, שהתרחשה באותו עשור בדיוק, שאליו התייחס שר האוצר העממי בעיני עצמו.

תמר גוז'נסקי