גם בקפריסין וגם בישראל יש שתי קהילות לאומיות עיקריות המדברות שפות שונות ולהן דת שונה. גם בקפריסין וגם בישראל יש לשתי הקהילות זיכרון ארוך ומר של קונפליקט מדמם. ישראל וקפריסין הן תוצאות של חלוקה מדינית לא מוסכמת. קפריסין הייתה מושבת כתר בריטית שב-1960, אחרי מאבק אלים בבריטים, השיגה את עצמאותה.

איור מתוך האתר "סיפרוס-פאזל"

בקפריסין רוב גדול דוברי יוונית ומיעוט דובר טורקית (יש גם מיעוטים אחרים, אבל אלה 'סופחו' לשתי הקהילות הגדולות). יוון, טורקיה ובריטניה ערבו להסכם העצמאות הקפריסאי. המדינה הקפריסאית הייתה אמורה לכלול הסדרים של חלוקת השלטון בין שתי הקהילות, כולל מוסדות נפרדים ומשותפים, נשיא יווני וסגן טורקי בעלי זכות וטו. היוונים לא הסכימו להנחת השוויון בין שתי קהילות שביסוד ההסכם (הסכם ציריך), והחל ב-1963 החלו מעשי אלימות בין-קהילתית שגרמו להיפרדות הצדדים ולהתכנסותם באזורים נפרדים.

החלוקה דה פקטו

ב-1974, אחרי טבח טורקים רבים וניסיון הפיכה יווני לאומני לקראת סיפוח ליוון, פלשה טורקיה, שהייתה אחת מהמדינות הערבות להסכם, וכבשה את השליש הצפוני של האי. האי חולק, ונוצרו בעיות פליטים ורכוש משני צדי הגבול. בצד הטורקי הוקמה ב-1983  'הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין', שום מדינה, מלבד טורקיה, לא הכירה בה. מאז 1974 הסכסוך בקפריסין אינו אלים. בעשור האחרון נפתחו מעברים רבים בין הצדדים והתנועה רבה. קפריסין היוונית התקבלה ב-2004 לאיחוד האירופי. מאז מנסים הצדדים, בינתיים ללא הצלחה – כולל משאל העם שנכשל ב-2004 על תכנית אנאן –  להגיע  לסיום הסכסוך.

ישראל הוקמה בהחלטת עצרת האו"ם שאושרה ברוב בדבר חלוקת פלסטין למדינות יהודית וערבית. ההחלטה לא הייתה מקובלת על הרוב הפלסטיני. עם הכרזת המדינה ב-1948, פרצה מלחמה שבמהלכה  השתלטה ישראל   על 78% משטח  פלסטין המנדטורית, ועל השטחים הנותרים השתלטו הירדנים והמצרים. מדינה פלסטינית לא קמה ונוצרה בעיית פליטים. ב-1967 כבשה ישראל את שאר שטחי פלשתינה המנדטורית. מאז, ישראל מיישבת מאז ללא הפסקה מתנחלים יהודים בגדה. עזה פונתה מהתנחלות יהודית ומאז 2005 נשלטת מבחוץ ביד ברזל ישראלית.

אתגר שתי המדינות – חלוקה קצת אחרת

הימין הקיצוני הישראלי בהנהגת ה'בית היהודי' ורוב שרי הליכוד קורא לאחרונה בקול גדול ומתגבר לנטוש את רעיון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, ולספח באופן חד צדדי ובניגוד לחוק הבינלאומי חלקים נוספים של הגדה – כך שהקמת מדינה פלסטינית תהפוך יעד בלתי אפשרי. בישראל, הימין שבשלטון קורא לסיפוח מקסימום שטח ומינימום אוכלוסייה ללא  מתן זכויות אזרחיות ולאומיות שוות לכל הפלסטינים שיסופחו לישראל, כלומר אפרטהייד.

בקפריסין, באופן מעניין, החלוקה בדעת הקהל באשר לשאלת המדינה האחת או שתי המדינות, שונה באופן מובהק: הימין הטורקי וזה היווני בקפריסין מדברים על שתי מדינות קפריסאיות, יוונית וטורקית, זו בצד זו, בעוד שבמרכז ובשמאל בקפריסין, שהם הרוב, מדברים מאז 1978 על פתרון של מדינה אחת, פדרציה דו-אזורית ודו-קהילתית. מדינה אחת פירושה זהות אחת, ריבונות אחת ואזרחות אחת. פדרציה דו-אזורית משמעותה שיהיו במדינה שני אזורים (קנטונים, פרובינציות), כשכל קהילה מנהלת אזור אחד. הפתרון כולו עדיין לא ברור, ולכל צד יש את פרשנותו ויעדיו. המו"מ הארוך בין הצדדים בקפריסין נסב על מידת הבידול של הקהילות ועל הסמכויות שיועברו למרכז. בסבב המו"מ האחרון, שנערך בינואר, לא הגיעו הצדדים להסכמה על אחוז השטח שייכלל באזור היווני ומה יהיה כלול בו (כתוצאה מהכיבוש ב-74 מחזיקים הטורקים בשטח גדול מחלקם באוכלוסייה). אך הנקודה המרכזית היא שבקפריסין מדברים על מדינה אחת, זכויות אזרחיות ותרבותיות שוות תוך מתן אוטונומיה תרבותית עם אפשרות תנועה, עבודה ורכוש, אך תוך שמירת פרלמנטים אזוריים בצד מוסדות פדרליים. יש ויכוח על ביטול זכות הווטו של כל צד על השני ויש רעיונות יצירתיים לגבי הצבעה פרופורציונית של קהילה אחת במוסדות הקהילה השנייה. בין השאלות שצריכות עדיין להיפתר: רכוש, הוצאת הכוחות הטורקיים המוצבים בקפריסין ואפשרות ביטול מעמד המדינות הערבות נוכח העובדה שקפריסין כולה תהיה באיחוד האירופי.

עד שנות ה-70, משאת נפשם של הלאומנים היוונים הייתה איחוד עם יוון הגדולה (פן-הלניזם). זאת למרות שקפריסין מעולם לא הייתה חלק מהמדינה של יוון (הקשר הוא דתי-תרבותי). ההכרה שיוון לא תציל את קפריסין מידי הטורקים ושטורקיה לא תיתן לקפריסין כולה להסתפח ליוון גרמה, החל בשנות ה-80, 'לקפריסיזציה' של הסכסוך. גם האפשרות להשתייכות לאירופה, בצד יוון, במסגרת האיחוד האירופי מיתנה במשהו את הרגשות הפן-הלניסטים. המדיניות של אכלוס הצפון בידי מתנחלים טורקים לא נושאת חן בעיני כל הקפריסאים, יוונים כטורקים. גם מגמות האיסלמיזציה בטורקיה של ארדואן מעוררות חשש אצל הקפריסאים הטורקים. גילוי שדות גז ונפט בים סביב לאי מעודד את פתרון הסכסוך כתנאי לניצול משאביו.

הניסיון שצברה קפריסין השכנה מלמד אף הוא, שהחלופה האפשרית לרעיון של שתי מדינות שכנות היא אזרחות שווה, וכי השיח בימין הישראלי בדבר סיפוח ללא אזרחות שווה אינו אלא אנכרוניזם היסטורי.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"