מה לא נאמר ולא נכתב על "פרשת התאגיד"? המשבר, שעשוי היה להוביל (על פי גרסת ראשי הליכוד) להקדמת הבחירות, הסתיים בקומבינה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון. עיקריה: רשות השידור במתכונתה הנוכחית תמשיך לשלוט בשידור החדשות הציבורי בישראל לטווח זמן בלתי ידוע שבמהלכו יוקם תאגיד חדשות חדש. תהליך כזה עשוי להימשך שנים ויהיה כרוך בפיטורי מאת עובדים ותיקים (של הרשות) וחדשים (של התאגיד, שחלקם עזבו מקומות עבודה אחרים).
איור: אל מוניטור
הסיכום שאליו הגיעו נתניהו וכחלון יעלה לקופת המדינה עשרות ואולי כמה מאות מיליוני שקלים. גורמים באוצר מעריכים כי תוספת העלות תיגרם בשל ההחלטה להקים תאגיד נפרד לחדשות ולאקטואליה במתכונת חברות החדשות בערוצים המסחריים. התאגיד הזה יפעל במנותק מתאגיד השידור הציבורי, ולפי הערכות, עלות הפעלתו לא תהיה נמוכה בשל הצורך בהעסקת עובדים, בשכירת משרדים ואולפנים וכיו"ב.
וכך, הממשלה מאמצת שוב את הדגם העסקי, אבל כפול שתיים. מצד אחד, סוגרת מקום עבודה מאורגן ותיק (רשות השידור) ומפטרת את רוב עובדיה, ובמקומו מקימה מקום עבודה חדש (התאגיד) ברמות שכר נמוכות ובתוספת עובדי קבלן; מצד שני, יוקם "תאגיד בתוך תאגיד" – תאגיד החדשות בתאגיד השידור.
לכאורה הכול נשאר בבעלות המדינה. אבל האתר "העין השביעית" חשף (30.3) שקיים "ניגוד עניינים" אצל הבכירים בתאגיד השידור הישראלי: המנכ"ל אלדד קובלנץ; המפיקה הראשית של חטיבת הטלוויזיה מיכל דגון; סמנכ"לית חטיבת הטלוויזיה ליסה שילוח; מנהל מחלקת הפרומו ברדיו מור סיון; הכתבת ליאל קייזר; מנהל הבקרה ותכנון כוח האדם אריאל יונה; ושילה דה–בר, המוגדר כ"יועץ עבור תאגיד השידור הישראלי". מהו אותו "ניגוד עניינים"? כולם מחזיקים בחברות פרטיות העוסקות בהפקות טלוויזיה וקולנוע. נתנו לחתולים לשמור על השמנת. זאת, בניגוד לרשות השידור ז"ל בה כולם היו עובדי מדינה.
ה"פתרון" של האוצר לשאלת התאגיד
לא לחינם הגו ראשי משרד האוצר "פתרון" זה לשאלת התאגיד. זו מדיניות האוצר מאז ומתמיד. כאשר לא ניתן להפריט חברה ממשלתית (למשל בגלל התנגדות העובדים והוועדים – לאו דווקא בגלל התנגדות ההסתדרות), מפרקים אותה לגורמים. ממש כמו שעשו ב"בזק".
כדי להפריט את "בזק" הממלכתית, אסרו על החברה לעסוק בשיחות בינלאומיות – שהניבו את הרווחים הגבוהים ביותר, והפריטו אותן. לאחר מכן הפריטו את כל היתר. תזכורת קצרה: תאגיד "בזק" של חברו הטוב של נתניהו, שאול אלוביץ', המוגדר בעיתונות הכלכלית "טייקון ישראלי בתחום התקשורת", הרוויח אשתקד 1.7 מיליארד שקל. מתוכם אלוביץ' יגרוף כמה מאות מיליונים לכיסו.
ומה עם הנמלים? עובדי נמל אשדוד וחיפה רואים בעיניים כלות איך נבנים הנמלים החדשים והמופרטים ליד הנמלים הוותיקים בהם הם מועסקים. בנמלים החדשים יועסקו עובדים צעירים ובעלי שכר נמוך במידה רבה. כבר לפני חמש שנים הוכרז סכסוך עבודה בנמלים. אבל ראשי ההסתדרות לא ממהרים לנקוט צעדים נגד ההפרטה. כי מעולם לא התנגדו להפרטה. בחברת החשמל התמונה דומה: ההפרטה נעשית בהעברת חלקים מהייצור לידיים פרטיות ובמקטע הכי רווחי: התעשייתי.
"פרשת התאגיד" אינה תקלה – היא לא יותר מהמשך השיטה, אבל בדרכים אחרות. בקפיטליזם כמו בקפיטליזם.
מדיניות ההפרטה מהון להון
"מדיניות ההפרטה הנוהגת מאז שנות השמונים של המאה ה-20 שינתה את פני החברה והכלכלה בישראל יותר מכל רפורמה אחרת. אין מדובר רק בסוגיה כלכלית, שכן ההפרטה קשורה קשר הדוק להשקפות עולם בדבר היחסים הרצויים בין המדינה לאזרחיה." כך נאמר בספר "מדיניות ההפרטה בישראל : אחריות המדינה והגבולות בין הציבורי לפרטי", בין הבודדים שנכתבו בנושא ופרי מחקר שהחל ב-2007 במכון ון ליר בירושלים, במסגרת פרויקט בין–תחומי רחב היקף.
הספר דן בתיאוריות כלכליות ופוליטיות, ונבחנים בו תחומי האחריות של המדינה, הסטת הגבולות בין הציבורי לפרטי וכלי הרגולציה המשמשים את המדינה.
בספר נבחנים גם מהלכי הפרטה שננקטו בתחומים כגון תשתיות, חינוך, בריאות, פנסיה, כוח אדם ועוד. למאמרים המכונסים בו מסגרת אנליטית אחת, והיא מעידה שהתחומים הנדונים אינם עומדים לעצמם אלא יש להם מכנה משותף המצביע על טיבה של מדיניות ההפרטה בישראל. ממנו ניתן ללמוד, שמדיניות ההפרטה היא הדרך המרכזית להעברת מאות מיליארדי שקלים מיד הממשלה (והציבור) לידיהן של מספר משפחות הבורגנות הגבוהה וההגמונית במדינת ישראל ומחוצה לה.
אפרים דוידי
