בחודש שעבר (17.9) הופל בשמי סוריה מטוס רוסי; 15 אנשי צוותו נהרגו. האופן שבו מוצגת תקרית זו בישראל מעוותת במכוון את ההבנה של משמעות המשבר החמור בין ירושלים למוסקבה ואת אחריות הראשונה למצב.
המעורבות הרוסית במלחמה בסוריה מושתתת על רצונה למנוע את התפרקות האחרונה, ועל הכרתה בכך שאסד הוא הכוח היחיד היכול לשמור על סוריה מאוחדת. רוסיה ואיראן עוזרות לאסד להשתלט בחזרה על טריטוריה שתפסו כוחות עדתיים, כוחות אופוזיציה, כוחות "פרוקסי" וכוחות דאעש ואל–קאעידה מבחוץ. זו, כרגע, הדרך היחידה הנראית לעין לסיום מלחמת האזרחים המתמשכת. הבריתות סוריה–רוסיה וסוריה–איראן הן בגדר הסכמים בין מדינות ריבוניות: מדינות אלה לא פלשו לסוריה, אלא הוזמנו לבוא לעזרתה בידי המדינה הסורית המוכרת בינלאומית.
חיל האוויר הישראלי, כשזה פועל בשטח סוריה, אינו מצוי באותו סטטוס כמו רוסיה או איראן. הוא כוח זר של מדינה הנמצאת במצב מלחמה עם סוריה, הפולש למרחבה האווירי בלא רשות על מנת לפגוע במטרות בשטחה. כוחות הנ"מ של סוריה מגנים על הטריטוריה הסורית. התקרית ב-17.9 נבעה מהתקפה ישראלית, אחת מ-203 בפחות משנתיים. ההתקפה, כפי שאפשר להבין מתוצאותיה, סיכנה גם את הכוחות הרוסיים. מוסקבה נחושה להגן על כוחותיה, ותעשה את כל שנראה לה לנחוץ כדי למנוע הישנות סכנות אלה.
בהציגה את נוכחותה בתחום האווירי של סוריה כעניין הסכמה בינה לבין הרוסים, מבלבלת ישראל רק את עצמה. רוסיה אינה בעלת מעמד משפטי היכול להתיר לישראל לפעול במרחב האווירי הסורי, מפני שהיא איננה הריבון. רוסיה, כבעלת ברית של סוריה, יכולה לכל היותר (גם זה מצב חריג) לתאם עם ישראל שכוחות שתי המדינות הנמצאים בסמיכות מרחבית לא יפגעו זה בזה.
רוסיה אינה "חייבת" זאת לישראל, אך מביעה מחווה של רצון טוב פוליטי, בתנאים מסוימים, שאפשר להפסיקו בכל עת. ההסכם הרוסי–ישראלי אינו מחייב את הסורים. אין שאלה לגבי זכותם, לפי החוק הבינלאומי, של כוחות הנ"מ הסוריים להתגונן, לירות טילים בתוקפים או בנדמים להם כתוקפים.
ישראל מתנצלת בפני הרוסים תוך האשמת הסורים בפגיעה במטוס הרוסי, כאילו יש סימטריה בין הימצאות הישראלים באזור לטקיה לבין הימצאות הכוחות הסוריים שם. יש להבין: הסורים הם "בעלי הבית", ואילו הישראלים הם גורם זר. אם טילים סוריים פגעו במטוס הרוסי, הדבר הוא עניין פנימי בין שתי בעלות ברית, מקרה של "אש כוחותינו" (למשל פרשת "ליברטי" בין ישראל לארה"ב ב-8 ביוני 1967).
לעומת זאת, אם, כפי שטוענים הרוסים, ישראל לא התריעה בזמן, לא דייקה בהודעת מיקום פעילותה, לא הבהירה את דפוסי הטיסה של מטוסיה או הסתתרה מאחורי חתימת המכ"ם של המטוס הרוסי – התוצאות היו טרגיות. אין סיבה שהסדר התיאום יימשך, ויש סיבה מבחינת הרוסים להפסיקו. לרוסים יש את הכלים להרתיע את ישראל מלתקוף: העברת מערכות נשק מתקדמות יותר לסורים, הידוק שיתוף הפעולה הרוסי–סורי ואפילו, במקרה קיצוני, העברת ההגנה האווירית על סוריה כולה לידי מוסקבה.
השבוע כבר יגיעו לסוריה סוללות אס-300 רוסיות. מידת הסיכון לישראל, אם יימשכו התקיפות, תעלה. לישראל יש היסטוריה של הסתבכות אווירית שחצנית עם רוסיה, כבר ב"מלחמת ההתשה" הפילו מטוסים ישראליים חמישה מטוסי מיג-21 סובייטים (30.7.70). זה הסתיים במלחמת 1973.
ממשלת ישראל, מצדה, הודיעה שתמשיך במדיניותה ההתקפית. בנאומו בעצרת האו"ם טען נתניהו שמפעלים להרכבת מנגנוני דיוק לטילים הוקמו מתחת לאצטדיון כדורגל בביירות ובקרבת שדה התעופה הבינלאומי. נתניהו מאיים להרחיב את ההתקפות הישראליות: ללבנון ואף לעיראק ששם קיבלו, לטענת ישראל, מיליציות פרו–איראניות טילים המסוגלים להגיע לישראל.
מצד אחד, נתניהו מנסה לתקן את הנזק ולהיפגש עם פוטין, אך גם הוציא, כתעודת ביטוח, הצהרה מיועצו של טרמפ לענייני ביטחון, ג'ון בולטון, לפיה ארה"ב תומכת במדיניות ישראל בסוריה. האם באמת יתערב טראמפ, המצהיר על רצונו למזער את נוכחות ארה"ב במזה"ת, בנעשה בסוריה?
בשם זכותה להגנה עצמית, נטלה ישראל לעצמה את הרשות להשתמש בכוח כדי למנוע התחמשות של מדינות עוינות מסביב לה. ישראל קובעת כי רק לה מותר להחזיק בנשק גרעיני במזה"ת, ולכן השמידה את הכורים בעיראק ובסוריה. עכשיו מגייס נתניהו את העולם נגד איראן.
בינתיים, הרחיבה ישראל את הגדרת ההגנה העצמית לא רק מפני נשק אב"כ, אלא גם מפני טילים בליסטיים מדויקים, ולאחרונה אף להימצאות כוחות צבאיים הנתמכים בידי מדינות עוינות.
בחסות ארה"ב, ובגלל חולשת המדינות הערביות, הולכת ישראל ויוצרת מסביבה משטר של מרחב מחייה שבלבו אזורי התנחלות יהודית, סביבם אזורים בשליטה בלעדית של ישראל, סביבם מדינות נתמכות– ידידותיות וסביבן מדינות מוחלשות ומנוטרלות. זה מצב נפיץ ובלתי–יציב.
אבישי ארליך
