לפני ארבע שנים, במארס 2014, הגישו האגודה לזכויות האזרח, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ועמותת רופאים לזכויות אדם עתירה לבג"ץ בעניין הצפיפות בבתי הסוהר והמעצר בישראל. בסטטיסטיקות העולמיות נמצאת ישראל במקום גרוע מאוד במדד יחסה לאסירים ולעצירים. הדבר נוגע בין היתר לשטח המחייה המוקצה למרבית האסירים והעצירים: זה נמוך מ-3 מ"ר לאסיר. מספר זה כולל את שטח מיטתו, השירותים והמקלחת. ב"נמוך מ" הכוונה, למשל, לכך שבשני אגפים בבית הסוהר קציעות עומד לרשותו של כל אסיר שטח כולל של 2.4 מ"ר; ובתאי כלא עופר –2.1 מ"ר בלבד!

השנים חלפו, דיונים התקיימו, התחייבויות הושמעו. בינתיים, ובלי קשר לעתירה זו, הגישה ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה את הדו"ח שלה, ובו בין היתר המלצה להקל באופן שיטתי בענישה, להפחית במאסרים ממושכים ולקדם פרויקט של שיקום בקהילה. המדינה שמחה להודיע על תכניתה ליישם את ההמלצות, אולם לא התייחסה באופן קונקרטי לעניין הצפיפות. בסופו של דבר, פסק בג"ץ ביוני 2017 שתוך תשעה חודשים על המדינה להבטיח לכל אסיר ועציר שטח מחיה של 3 מ"ר – לא כולל שטח השירותים והמקלחת. בתוך שנה וחצי, הוסיף בג"ץ, על השטח לגדול עוד. דבר לא קרה.

וכך הגענו לדיון שהתקיים בבג"ץ בשבוע שעבר (19.3). המדינה ביקשה, שבוע לפני שצריכה הייתה לסיים את יישום השלב הראשון של פסק הדין, לדחות את הביצוע ב-10 שנים. השופטים, שציינו כי החלטתם איננה בגדר המלצה גרידא, הורו למדינה להגיש תוך שבוע את פירוט תכניתה לביצוע המטלה במהרה.

כפי שהעירו גם שופטי בג"ץ, בניית מתקני כליאה חדשים ומרוּוחים יותר איננה המהלך היחיד שעשוי לענות לדרישה. ובכן, מה יכולה המדינה לעשות?

ראשית, להקטין באופן דרסטי את מספר הכלואים. כפי שעולה מדו"ח ועדת דורנר, מספרה של חגית לרנאו (עבריינות ואכיפת חוק), מדו"חות של הסנגוריה הציבורית, ממאות מחקרים שפורסמו ברחבי העולם בעניין זה ובפרט מניתוחיה המבריקים של הפילוסופית והאקטיביסטית המרקסיסטית אנג'לה דיוויס, הקטנה מסיבית בשיעור הכליאה אינה רק אפשרית, אלא גם מומלצת: העבריינות החוזרת (רצידיביזם) פוחתת בשיעור ניכר כאשר נבחרות חלופות למאסר (כמו הליכי צדק מאחה, פיקוח של שירות מבחן, עבודות שירות, אזיקים אלקטרוניים וכו'). אלה מאפשרות את המשך החיים בקהילה ומגנות מפני הישמטות לדרך שאין ממנה חזרה. אבל גם אם נניח לרגע למהלך דרמטי ומוצדק כזה, הרי שחרור מוקדם רחב יותר מהנהוג כיום – הן מבחינת מספר המשתחררים והן מבחינת אורך התקופה – עשוי להקטין את האוכלוסייה בבתי הכלא ברגע. כמו כן, כפי שציינו העותרים במקרה הנוכחי, עצורים מהווים כיום כמעט שליש מכלל הכלואים. הפחתת מספר המעצרים בכלל, והמעצרים עד תום ההליכים בפרט, תשפר באחת את מצב הכלואים בלא כל מאמץ נוסף.

ברור שביצוע החלטות אלה אינו מוטל לפתחו של שירות בתי הסוהר בלבד. הפללה היא מדיניות; מעצר וכליאה הם נגזרת שלה. לשאלות מיהו עבריין, מהו פשע וכיצד נכון להתמודד עמו מספקת המדינה תשובות, והחברה האזרחית היא שצריכה לאתגר אותן. תפישת העולם השמאלית מחייבת אותנו לנקוט, גם כאן, בעמדה הומניסטית נחרצת. העובדות והניתוחים כבר ישנם. צריך רק לפעול.

וישנו, כמובן, הפיל הגדול שבחדר. בתשובת המדינה לבג"ץ חוזר ונשנה האיום בדבר מסת האסירים המסווגים כ"ביטחוניים", המאכלסת את בתי הסוהר הישראליים, בעיה שהמדינה אינה רוצה לגעת בה, ואפילו לא לדון בה. עוה"ד רן רוזנברג, שייצג את המדינה בבג"ץ, חשב שהוא מספק נימוק מוחץ למדי כשציין כי האסירים מקטגוריה זו הם שליש מאוכלוסיית בתי–הסוהר, וכן כי התנאים החמורים ביותר מבחינת הצפיפות (כמו בשתי הדוגמאות שנתתי לעיל) נוגעים בעיקר לאוכלוסייה זו. שופטי בג"ץ לא בלעו את הפיתיון, אבל התעקשותם על כך שהמדינה צריכה ליישם את ההחלטה לוותה בנפנוף "האסירים הביטחוניים" מעל פניהם כאילו היו אלה זבוב טורדני. רווחתם תגיע רק כתוצאה משחרור של אסירים אחרים. בהם עצמם אין מה לדון.

ובכן, אנחנו כן רוצים לדון בהם, באסירים הפוליטיים, שהמדינה מכנה "ביטחוניים". בסוף פברואר, היו בבתי הסוהר 6,119 אסירים כאלה. מתוכם רק אלף, בערך, מרצים עונש של 20 שנה ויותר (כולל מאסר עולם). האסירים האחרים נשפטו על עבירות קלות יחסית, ואין שום סיבה שמדיניות שחרורים כללית תפסח עליהם. בצד השני של הסקלה, חשוב להזכיר את 30 האסירים הוותיקים, הכלואים עוד מהתקופה שלפני הסכמי אוסלו – ואותם יש לשחרר לאלתר. שתי אוכלוסיות ענקיות ראויות אף הן לשחרור מידי: קודם כל, 450 העצירים המנהליים, הכלואים ללא משפט לתקופות הנקבעות באופן שרירותי ואינן ידועות אלא בדיעבד, לאחר השחרור; וכן 1,763 העצירים הכלואים עד תום משפטם.

כולנו מכירים את שמותיהן של עהד ונארימאן תמימי, שההחלטה בדבר מעצרן עד תום ההליכים והבאת עשרות עדים שיבטיחו את התארכות המשפט דחפו אותן להסכים לעסקת טיעון. אבל כמותן מצויים בכלא עוד מאות רבות של עצירים, שמעצרם עד תום ההליכים אינו אלא מדיניות של נקמנות, סחטנות, דיכוי בוטה וצייתנות מוחלטת של שופטי בתי המשפט הצבאיים לשב"כ.

ענת מטר

המאמר עומד להתפרסם בגיליון פסח המורחב של "זו הדרך"