רעיון מרכזי, העובר כחוט השני לאורך ספרה החדש של חדוה ישכר "צומת יולי 1985", הוא שיציאה של אישה מהבית לעבודה בשכר היא צעד חשוב, אך משמעותו רבה עוד יותר כאשר האישה העובדת משתלבת במאבקים מעמדיים וחברתיים.
הפגנת אחיות בבית חולים הלל יפה בחדרה במסגרת שביתת האחיות ב-1985 (צילום: משרד הבריאות)
כדי להמחיש את התנאים הדוחפים נשים לעבוד תמורת שכר ואת התגבשות ההבנה שרק במאבק הן ישיגו תנאיי עבודה משופרים ויצמצמו את אי–השוויון שלהן, הקדישה ישכר מקום חשוב בספרה לתיאור מאבקים שהנהיגו נשים בשירותים הציבוריים ובתעשייה ולראיונות עם מובילות המאבק: יוכבד גונן במאבק עובדי הרנטגן בשנות ה-70; אסתר סיני בשביתת האחיות בשנות ה-80; עטאף ח'טיב במאבק פועלות הטקסטיל בגליל בתחילת שנות ה-90; ועליזה ידעי במאבק מטפלות המשפחתונים שהחל בעשור הראשון של המאה הנוכחית.
במאבקים אלה, התמודדו הנשים מול המעביד הישיר (בעלי המתפרה, הממשלה), אך גם מול הנהגת ההסתדרות, שניסתה לבלום אותן, ומול בתי הדין לעבודה, התקשורת ודעות קדומות חברתיות.
בהקשר זה בוחנת המחברת באופן ביקורתי את הפמיניזם של הגל השני, הליברלי והרדיקלי, אשר תיאר את העבודה בשכר כשחרור של האישה מדיכוי פטריארכלי אך היה עיוור להיבטים השונים של ניצול כוח העבודה הנשי.
כיצד תפחה האינפלציה
בספרה החדש משלבת ישכר ניתוח חברתי פמיניסטי בניתוח של המדיניות הכלכלית–חברתית, ובעיקר – ההשלכות של "תכנית החירום לייצוב המשק" משנת 1985 שהובילה ממשלת הליכוד–עבודה.
אלא שבהידרשה לרקע הכלכלי של "תכנית החירום", ובעיקר לשאלה, מדוע זינקה האינפלציה לרמה שנתית של עשרות אחוזים בשנות ה-70 ושל מאות אחוזים בתחילת שנות ה-80 – ישכר אינה מציגה ניתוח קוהרנטי משלה. במקום זאת היא מביאה שורה של הסברים שונים שנתנו כלכלנים, רובם ממסדיים, לרבות הסברים הסותרים זה את זה, מבלי להכריע ביניהם.
מבלי להיכנס לעומק הנושא, הרי הנתונים לגבי שיעורי האינפלציה השנתיים מצביעים על האצתה על רקע מלחמת אוקטובר 1973, ועל האצתה הנוספת כתוצאה מהמדיניות הניאו–ליברלית שאימצה ממשלת הליכוד הראשונה ב-1977. בניגוד להערכה, ש"תכנית החירום" פתחה את הדרך לניאו–ליברליזם, הרי שבע שנים קודם לכן הסירה ממשלת בגין את הפיקוח על מטבע חוץ, קיצצה באופן דרסטי בסובסידיות למוצרים חיוניים, נתנה יד חופשית לספסרות של הבנקים במניותיהם וקידמה תכניות הפרטה.
הייתה התנגדות לאינפלציה?
מאמץ מיוחד השקיעה ישכר במתן ביטוי דווקא לעמדות של נשים שמילאו תפקידים שונים במנגנון המדינה, כמו סילביה פיטרמן, שעמדה בראש המחלקה למטבע חוץ בבנק ישראל בשנות ה-90; מוריה אבנימלך שעבדה ככלכלנית במשרד האוצר; תמר בן יוסף, שכיהנה כסמנכ"לית תכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר; ואסתר אלכסנדר, שהייתה יועצת בכירה לשר האנרגיה.
אולם הספר אינו מביא הוכחות, שנשים אלה ואחרות, שמילאו תפקידים במנגנון הממשלתי, השפיעו באופן פמיניסטי על קבלת ההחלטות. המערכה נגד האינפלציה ונגד "תכנית החירום", שגרמו לשחיקת שכר העובדים, לפיטורים ולהעמקת הפערים בחברה, לרבות בין נשים לגברים ובין ערבים ליהודים, התנהלה בחוצות העיר ולא במנגנון.
מאבקים מעמדיים, לרבות שביתות, נגד נזקי האינפלציה התנהלו בארץ עוד בשנות ה-40. מאז ועד סוף המאה ה-20, התבטא המאבק הזה בדרישה לפיצוי על היוקר. ב-11 בנובמבר 1976, ארגנה הוועדה היוזמת של ועדי עובדים, שהייתה ארגון חוץ הסתדרותי שייצג 130 ועדי העובדים, שביתה למען תוספת יוקר מידית ובדרישה לבלימת היוקר.
ההון והממסד ששירת אותו הגיבו למערכות שניהלו העובדים נגד המחיר הכבד שגבתה מהם האינפלציה בשימוש בעוצמת המדינה כדי לדכאן. כך התרחשו המהפך הפוליטי של 1977, שנענה לדרישת ההון לצמצם את מעורבות המדינה ו"לפתוח את השוק", ו"תכנית הייצוב" של ממשלת הליכוד–עבודה ב-1985.
להבנת המהות המעמדית של התכנית הממשלתית משנת 1985, העומדת במרכז ספרה של ישכר, היה מועיל להראות כי בשלוש השנים שקדמו לה (1984-1982) הגיע מספר ימי השביתה יחסית למספר השכירים לשיא של כל הזמנים (ר' ספרי "לחם עבודה", פרדס, 2013, ע"ע 108-101).
בסיכום, ספרה של ישכר תורם לחשיבה הפמיניסטית הסוציאליסטית, המדגישה כי בעבודה בשכר לא די כדי לשחרר את הנשים מהדיכוי ומהניצול, אך "עולם העבודה הוא זירת המאבק התודעתי והמעשי לשוויון מלא" (ע' 171).
תמר גוז'נסקי
– חדוה ישכר, צומת יולי 1985, הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק, פרדס הוצאה לאור, 2016
