הציפייה שיציאה לעבודה תוריד באופן משמעותי את רמת העוני בישראל ותתרום לסגירת פערים מעמדיים מתבדה — כך עולה מהדו"ח החברתי של מרכז אדוה ל–2018, שמתפרסם היום (ראשון). רמת העוני, שירדה מעט ב–2017, עדיין גבוהה לעומת הרמה שהיתה ב–2000–2003, לפני הקיצוץ החד בקצבאות על ידי שר האוצר דאז בנימין נתניהו. הדבר קורה למרות עלייה ניכרת בשיעור המועסקים מקרב העשירונים הנמוכים. הסיבה לכך היא אופי משלחי היד — רבים מהמפרנסים החדשים נקלטו בענפים ובעיסוקים המציעים שכר נמוך או במשרות חלקיות בלבד.

את הדו"ח פותח מרכז אדוה בביקורת על היעדר שיח כלכלי–חברתי במערכת הבחירות: "לכאורה, בימים שכאלה אמור להתקיים דיון ציבורי ער ביעדים של המדיניות הציבורית. למרבה הצער, לא כך הדבר. ההתנצחויות בין הרשימות השונות ממעטות לעסוק בסוגיות של מדיניות בכלל ושל מדיניות חברתית–כלכלית בפרט". בניגוד לקשר שמנסים לעשות פוליטיקאים בורגניים וכלכלנים ניאו–ליברלים בין הצמיחה במשק לשכר, כשהם טוענים שגידול בשכר ובעקבותיו צמצום אי השוויון, הוא תולדה של צמיחה, מרכז אדוה סבור כי צמיחה לא מיתרגמת לעליית שכר. הרי כבר לפני שלושה עשורים התנתקה הצמיחה – הגידול בתמ"ג לנפש, מהגידול בשכר הממוצע.

במהלך השנים 1989-1968 הגידול בתמ"ג לנפש אכן היה מלווה בעלייה המקבילה של השכר הריאלי, אולם בתחילת שנות ה-90 נפתח פער ביניהם כשהתמ"ג לנפש החל לגדול יותר מהשכר הממוצע. במשך מספר שנים נשאר הפער בעינו, אולם בתקופת האינתיפאדה השנייה "חלה התנתקות של ממש בין השניים והתמ"ג לנפש גדל הרבה יותר מהשכר הריאלי".

בין 2014-2013 הגיע הפער בשיעור הגידול של השניים לשיא ורק מ-2015 החלה מגמת ירידה איטית בפער. אמנם בעקבות חוק פנסיה חובה גדל שיעור משקי הבית המפרישים לפנסיה בין 2017-2009, בעיקר בעשירונים הנמוכים (מ-14% ל-28% בעשירון התחתון ומ-38% ל-54% בעשירון השני), אך ב-2017 עדיין היה שיעור לא מבוטל של משקי בית – 30%, שהעומד בראשם הוא בגילאי העבודה העיקריים (64-25), שלא הפרישו כלל לחיסכון פנסיוני.

 בראש טבלת השכר ב–2017 ניצבו גברים אשכנזים, דור שני בישראל — עם שכר חודשי ממוצע ברוטו של כ–17 אלף שקל. אחריהם גברים אשכנזים שעלו לארץ עד 1989, עם כ–16 אלף שקל. שכרן הממוצע של נשים אשכנזיות מדור ראשון בארץ הוא 10,9 אלף שקל.

שכרם החודשי הממוצע של גברים אשכנזים שעלו לאחר 1990, בעיקר ממדינות בריה"מ לשעבר, הוא 11.8 אלף שקל ברוטו. שכרם החודשי הממוצע של עובדים מהחברה הערבית הוא 7,300 שקל ברוטו לגברים ו–5,400 ברוטו לנשים. השכר בקרב יוצאי אתיופיה הוא 8,700 שקל ברוטו לגברים ו–5,600 ברוטו לנשים.

הכנסות מהון? רק בעשירונים העליונים

בדו"ח שב וחוזר מרכז אדוה על הגידול במשקל ההכנסה מעבודה במשקי הבית בין השנים 2017-2000 על רקע הצטמקות הכנסות משקי הבית מקצבאות ומתמיכות מאז הקיצוצים הגדולים בקצבאות הביטוח הלאומי בשנות האינתיפאדה השנייה, שהונהגו על ידי שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, תחת הסיסמא "שייצאו לעבוד". בעשירון התחתון עלה משקל ההכנסות מעבודה מ-32% ב-2000 ל-53% ב-2017 ואילו משקל ההכנסות מקצבאות ותמיכות ירד בעשירון זה מ-67% ל-46%. הנפגעים העיקריים מהקיצוצים בקצבאות היו ששת העשירונים הנמוכים, כאשר. בעשירון השני ירד משקל ההכנסה מקצבאות מ-50% ל-32% ב-2017, בעשירון השלישי ירד משקלן מ-35% ל-24% וכן הלאה.

מבחינת ההכנסות מעבודה בשנת 2017, ניתן לראות כי המשקל של הכנסות אלו עולה מהעשירון התחתון ועד העשירון השביעי, כאשר משקלן בעשירון התחתון עמד על 52%, ובעשירון השביעי על 83%. מהעשירון השמיני, משקל ההכנסות מעבודה החל לרדת (83%, 82% בתשיעי ו-79% בעשירון העליון). זאת לא משום שהשכר בעשירונים אלה נמוך יותר, אלא משום שהכנסותיהם מהון גדולה יחסית. הון כולל רכוש בארץ ובחו"ל, ריבית על פיקדונות ועל אגרות חוב ודיבידנדים על מניות. המשמעות היא שרק מיעוט נהנה מהכנסות משמעותיות מהון, ומיעוט זה מורכב מהעשירים ביותר. גידול ההכנסה מהון בין 2017-2000 נובע בין השאר מהגידול בשכר הדירה שגובים בעלי הדירות.

מס הכנסה שלילי: "לגיטימציה לשכר נמוך"

באשר לעובדים עניים, מרכז אדוה מצא כי הפיצוי שהנהיגה הממשלה עבור בעלי השכר הנמוך בדמות מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), "רחוק מלהיות פיצוי של ממש". אם, לפי פרסומי בנק ישראל, עומד שיעור המיצוי של המענק (שיעור אלה שמממשים את זכותם לקבלו) על 70% – שיעור נמוך משיעור המיצוי של קצבאות הביטוח הלאומי, שעומד על 90%, ואם עבור מקבלי שכר המינימום מהווה המענק תוספת שנתית של לא יותר מ-5%, הרי שמענק זה "לא מהווה פתרון לאי השוויון בישראל". יתר–על–כן, לפי מרכז אדוה, המענק, שמתקבל במספר תשלומים במועדים שמנותקים ממעוד ההשתכרות, "אך מהווה סבסוד למעסיקים ומקנה לגיטימציה לנורמה של תשלום שכר נמוך". בסופו של דבר, עוגת ההכנסות של משקי הבית מארבעת מקורות ההכנסה העיקריים – עבודה, קצבאות ותמיכות, פנסיות וקופות גמל והון, רחוקה מלהיות שוויונית: שני העשירונים העליונים קיבלו יחד 43% מכלל עוגת ההכנסות של משקי הבית שבראשם עומד שכיר, ואילו שמונת העשירונים הנותרים קיבלו יחד 57% – התפלגות שנותרה יציבה על פני העשור האחרון.

העשירון העליון גרף כמעט חצי משכר הדירה בארץ

אי השוויון בישראל מתבטא גם בבעלות על דירות. שיעור משקי הבית בישראל שהיו בעלים של דירה אחת לפחות עמד ב-2017 על 71.7%, אבל ממוצע שיעור בעלות זה שונה בין העשירונים. אם בעשירון העליון שיעור הבעלות על דירה אחת לפחות הוא 90%, בעשירון התשיעי 86% ובעשירון השמיני 83%, הרי שבעשירון הראשון השיעור צונח ל-38%.

חישוב של מרכז אדוה על בסיס נתוני הלמ"ס מראה כי שוכרי הדירות (בשוק הפרטי בלבד, לא כולל דיור ציבורי) שילמו ב-2017 סכום מצטבר של 27 מיליארד שקל בשנה לבעלי דירות. עם זאת, סך ההכנסה משכר דירה עמד ב-2017 על 16מיליארד שקל. מדוע יש פער כל כך גדול בין ההוצאה על שכר דירה לבין ההכנסה שמתקבלת ממנו? במרכז אדוה משערים שהפער נובע מכך שישראלים שנפקדים על ידי הלמ"ס מקפידים לדווח יותר על הוצאות מאשר על הכנסות, וככל הנראה חלק מהנהנים מהכנסות שכר דירה הם תושבי חו"ל שאינם נפקדים על ידי הלמ"ס.

כך או כך, 7 מיליארד שקל מתוך הכנסה של 16 מיליארד שקל משכר דירה הגיעו לידי העשירון העליון, 3 מיליארד שקל מהם לידי העשירון התשיעי ו-20 מיליארד שקל לעשירון השמיני. המשמעות היא ששלושת העשירונים הגבוהים קיבלו יחדיו 73% מסך ההכנסות של משקי הבית משכר דירה. העשירון העליון לבדו גרף כ-44% מהכנסה זו לכיסו, כך שהוא הנהנה העיקרי מהוצאות השוכרים על שכר דירה.