לאורך משבר הקורונה, פרסם מרכז אדוה למחקר כלכלי-חברתי מדי פעם ערכים אנציקלופדיים שכתבו סוציולוגים נבחרים על מושגים ורעיונות המשתנים על רקע המשבר. זה ביטוי לעמדת הסוציולוג הציבורי – על משקל האינטלקטואל הציבורי – המבקש להשפיע על ציבורים מחוץ לאקדמיה ולשפוך אור על שאלות עתים דוחקות.

לכך התייחס הסוציולוג הבריטי מייקל בורווי במאמרו מ-2004, "למען סוציולוגיה ציבורית": "העברנו מאה שנים בבניית ידע מקצועי ובתרגום הידיעות הכלליות למדע. לכן אנחנו יותר ממוכנים לעלות על הסיפון ובאופן שיטתי לתרגם בכיוון ההפוך, כלומר לקחת את הידע בחזרה למקום שממנו נלקח. עלינו לתרגם בעיות פרטיות לעניינים פומביים, ובכך להפוך את הסוציולוגיה לערך מוסרי". אינני יודע אם עורכי הלכסיקון הסוציולוגי החדש של מרכז אדוה קראו את מאמרו של בורווי, אולם זה מהדהד מהפרויקט.

"שבר הקורונה חושף עד כמה הטבעי הוא חברתי ועד כמה החברתי הוא טבעי. בני אדם חיים בחברה שהיא טבעית עבורם, ובה-בעת גם בטבע שהוא חברתי עבורם. הפרת שגרת החיים בזמן הקורונה – הן במובנם הטבעי והן במובנם החברתי — חושפת את פריכותם ואת פגיעותם, ובין השאר את אי-השוויון ואי-הצדק, אשר קיימים מכבר אולם מעמיקים בעת המגיפה. מכאן הצורך לחשוב מה עושה המגפה ליחסים, למוסדות ולמושגים חברתיים קיימים, ומה הם עושים לה". זו נקודת המוצא ממנה יצאו מחברי המסמך למסע.

מאי שוויון לזקנה ועוד

בין הערכים הבולטים: אי-שוויון, פרקריאט (עבודה ארעית), אלימות אינטימית, זיקנה, אוטוקרטיה וביתיות במשבר. המסמך כולו מונה 200 עמודים, וקצרה היריעה מלמנות את כלל הערכים המופיעים בו.

"נגיף הקורונה אינו פועל על פי עקרון השוויון. בניגוד לקלישאה המטעה הקובעת כי 'כולנו באותה סירה'. כלומר שכולנו פגיעים באותה מידה, לנגיף דווקא יש אוכלוסיות מועדפות שבהן תנאי המחיה שלו טובים יותר ופגיעתו קטלנית יותר. האוכלוסיות הפגיעות ביותר הן קשישים, אלה הסובלים מבעיות בריאותיות ומי שמאכלס את תחתית הסולם החברתי והכלכלי. בעולם, הנשלט מתחילת שנות ה-80 על ידי אליטות פוליטיות וכלכליות המקדמות אידיאולוגיה ומדיניות ניאו-ליברלית, אי השוויון הולך וגדל ונגיף הקורונה חושף ומעצים אותו" – כתב פרופ' יוסי דהאן,

דבריו של פרופ' דהאן הם חשובים דווקא משום שהתקשורת והפוליטיקאים הממסדיים מפמפמים ללא הרף את המסר כי "כולנו באותה סירה". הסוציולוג והחוקר הביקורתי יודעים כמובן שאין זה כך, וכי החברה המעמדית לעולם אינה שוויונית או הומוגנית. אך אזרח שאינו מודע להקשר המעמדי של המגפה עלול בהחלט ליפול בפח ולהאמין לדברים בהם מלעיטים אותו מבוקר ועד ליל.

תחת הערך "אוטוקרטיה" הסביר החוקר אסף דויד מהפורום לחשיבה אזורית: "אם כן, הדרך היעילה להנהרת המתרחש בישראל בעידן הקורונה היא ניתוחה כמשטר סמכותני בראשות שליט יחיד, שברוח 'דוקטרינת ההלם' מנצל משבר אמיתי כדי לדרוס את מה שנותר ממנגנוני האיזון והבקרה ולבטל שורה של זכויות אזרחיות בסיסיות".

מדברים אלה ומערכים נוספים ניתן ללמוד כי הקורונה העמיקה את המשבר הפוליטי, הכלכלי, החברתי והסביבתי, וכי נעשה בה שימוש כדי לחזק את שליטתם של בנימין נתניהו וממשלתו הימנית בזירה הציבורית והפוליטית.

על אלימות וצבאיות

רות פרסר ממכללת תל חי כתבה בלכסיקון על "אלימות אינטימית". לדבריה, "היעלמותה של האלימות האינטימית מסדר היום הציבורי לא הייתה אפשרית אלמלא התפיסה המיליטריסטית הצרה לניהול המשבר, והמעמד היציב של משפחה כאובייקט המעורר בנו אסוציאציות חיוביות. לפיכך, גם כאשר 'אלימות' נקשרת ל'משפחה' בסמיכות דקדוקית וציבורית, המשמעות ההגמונית נותרת על כנה". נשים חוו תופת בבתים, אך לדבריה תפיסות צבאיות שגורות הטעו אותנו לחשוב כי "הבית" הוא המקום הבטוח ביותר.

בלשון ממסדית-צבאית ישראלית, משבר הקורונה היה "פיגוע רב מערכתי". המגפה מדומה לאויב התוקף בכמה חזיתות, והשימוש בלשון צבאית כדי להתמודד עמו, ואף השימוש הממשי ביחידות צבאיות (אמ"ן, פיקוד העורף, חיילים חמושים בצמתים) בהתמודדות עמו אינו מקרי.

מבחינת הממסד, במלחמה לא מתווכחים עם הפקודות, במלחמה לא מטילים ספק ב"חוכמת הפיקוד", במלחמה לא מוחים, לא מתלוננים ולא מנסים לשנות דבר – רק מצייתים. אך למרות שהקורונה שינתה בחטף ערכים שלמים ומציאויות רבות שחיינו, החשש הוא שמה שהיה – הוא מה שיהיה. קרי: הקורונה עלולה לדרדר אותנו לתהומות ניאו-ליברליים של עוני, מחסור ורעב. אך באותה מידה יכול המשבר להיות גם הזדמנות לשינוי, להתחדשות ולקדמה חברתית.

החוקרים הרבים שתרמו לפרויקט זה, "הלכסיקון הסוציולוגי" (לתקופת הקורונה), תרמו תרומה חשובה להבנת העולם החדש-ישן הניצב בפנינו. כפי שכתב בורווי בסוף מאמרו: "אני טוען כי בצומת הנוכחי, ההגנה הטובה ביותר על האנושות תהיה זו שתיעזר בידע שמייצרת הסוציולוגיה הציבורית הביקורתית". דברים אלה מהדהדים את הפסוק המפורסם של מרקס: "עד כה הפילוסופים אך פירשו את העולם; המטרה היא לשנותו". זה תפקידם המרכזי של הסוציולוגים הציבוריים – נקיטת עמדה מוסרית, הנגשת הידע ותמיכה במאבק לשינוי חברתי. זה גם צו השעה.

זוהר אלון

לעיון בלכסיקון הקורונה הסוציולוגי:

 https://adva.org/he/lexicon-corona