עתירה נוספת לבג"ץ נגד חוק הלאום הגזעני: האנטי-ערביות פוגעת גם ביהודים מזרחים

כחמישים יהודיות ויהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם דורשים את ביטולו של חוק הלאום הגזעני לא רק משום שהוא "פסול מעיקרו, פוגעני, משפיל וגזעני, אנטידמוקרטי השולל את מעמד המיעוט הערביפלסטיני בישראל כמיעוט לאומי ומקבע היררכיה ואישוויון חברתי", כך נמסר אמש (שלישי) באתר "שיחה מקומית". יצוין שביום הדיונים הראשון של העתירות הרבות שהוגשו לבג"ץ נגד חוק הלאום, 28 בינואר הקרוב, תתקיים הפגנה בפתח בית המשפט העליון בירושלים בדרישה לבטל את החוק הגזעני.

2019-01-02_193818

הסופר סמי מיכאל (צילום מסך: הטלוויזיה החברתית)

עוד נכתב בעתירה הנוספת שהוגשה לבג"ץ שמדובר ב"חוק אנטייהודי המדיר את ההיסטוריה והתרבות הערבית, הרבנית הפופולרית והעכשווית, של יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם, מחזק את נחיתותה של התרבות היהודיתערבית במרחב הציבורי במדינת ישראל, ומעגן ברמה החוקתית את תעודת הזהות של מדינת ישראל כאנטיערבית".

בין החתומים על העתירה נשיא האגודה לזכויות האזרח הסופר סמי מיכאל, פרופ' יהודה שנהב, פרופ' יוסי דהאן, פרופ' הנרייט דהאן כלב, הפעיל החברתי ראובן אברג'יל, אמן הספוקןוורד והשחקן יוסי צברי, העיתונאית אורלי נוי, ועוד. את העתירה כתבה והגישה עורכת הדין נטע עמר שיף.

העתירה שדורשת לבטל את חוק הלאום בכללותו, אך מתייחסת באופן ממוקד לשני סעיפים בחוק: סעיף 4, המנמיך את מעמדה של הערבית משפה רשמית לשפה "בעלת מעמד מיוחד", וסעיף 7 המדבר על עידוד וקיום התיישבות יהודית.

עוד קובלת העתירה נגד העובדה שהמזרחים, כקולקטיב, הודרו ממהלך העבודה על ניסוח חוק הלאום וקולם לא נשמע בדיונים שקדמו לו. זאת למרות שלחוק יש השלכות מידיות והרסניות לא רק (ובעיקר) על האזרחים הערביםפלסטינים במדינה, אלא גם על הציבור המזרחי, תוך פגיעה בזכותו לשמר מורשות, זיקות ומסורות תרבותיות והיסטוריות וקשרים עם המרחב שבו התעצבה זהותו התרבותית, ועל אף העובדה שהמגמה האנטיערבית שמקדם חוק הלאום משליך גם על מקומם של היהודים יוצאי מדינות ערב במדינה.

כתב העתירה מלווה בשורה של חוות דעת מטעם חוקרות וחוקרים מובילים בתחומם, אשר לא רק מקעקעים את המסד עליו ביקשו המחוקקים לבסס את החוק, אלא גם מבהירים את הפגיעה העמוקה הכרוכה בו ביחס לציבור המזרחי בישראל. כך, למשל, קובע הבלשן והמומחה לשפה העברית פרופ' אליצור בראשר כי בניגוד לטענת המחוקק, העברית לא נמצאת בעמדת חולשה וכי החשש מפני "אבדן זהותה" הוא חסר בסיס לחלוטין. "העברית איננה בסכנה לא מבחינה לשונית ולא מבחינה ערכית", קובע בר אשר. "מטרת החוק אפוא היא לא להגביה את מעמדה של העברית, אלא החוק הזה מעוניין להנמיך את רעותה הערבית", ומאליו – גם את מעמדם של דוברי הערבית, ובכלל זה גם את מעמדם של היהודים המזרחים.

שורת חוות הדעת מבקשת להוכיח כי לא זאת בלבד שלערבית היה באופן היסטורי תפקיד מרכזי בגיבושה של התרבות היהודיתמזרחית, אלא שקהילות מזרחיות בישראל עושות עד היום מאמץ ניכר לשמר את הזיקה המיוחדת לשפה הערבית, על אף מדיניות ההדרה והמחיקה שישראל נוהגת ביחס לכל סממן של הזהות והשפה הערבית במרחב.

פרופ' משה בהר מראה כיצד הערבית היתה חלק משמעותי ובלתי נפרד מעולמם של משכילים יהודים במזרח התיכון בתקופה העות'מאנית והמנדטורית, ואלה אף ראו בידיעת השפה הערבית הכרח לכל יהודי המרחב; בחוות דעתם של פרופ' צבי בןדור בנית, ד"ר אלמוג בהר, ד"ר נביה בשיר, ד"ר יובל עברי וד"ר ורד מדר מצויין כי השפה הערבית אומצה כשפת היומיום, המסחר, המחשבה והיצירה עד שהייתה לשפה היהודית השלישית ברציפותה לאחר העברית והארמית; השפה הערבית המשיכה להיות שפה יהודית מרכזית עד אמצע המאה ה-20 אז היו לה כמיליון דוברים יהודים, והיא נעשתה במהירות לשפה היצירה הרבנית העיקרית (בתחום ההגות) בימי הביניים.

חוקרת התרבות שירה אוחיון מתארת בחוות הדעת שלה את השפעתה של השפה הערבית והקשר הבלתי ניתק בינה ובין תחיית הלשון העברית, השירה והפיוט היהודי, וכיצד ההיסטוריה הרבנית והדתית היהודית שזורה באופן מורכב ומיוחד בשפה הערבית. חוקר התרבות והבמאי איל שגיא ביזאוי מציין כיצד יהודים שחיו בארצות ערב לקחו חלק פעיל ומשמעותי בפריחה התרבותית הערבית וכיצד התרבות הערבית הייתה מורשתם שלהם ושל הקהילות מתוכן צמחו.

ד"ר יוני מנדל, מומחה לשפה וחברה ולשפה הערבית, מראה בחוות דעתו כיצד הערבית הוסיפה להיות שפת יצירה ושפת יוםיום מרכזית עבור יהודים שחיו במזרח התיכון, וכיצד הערבית הייתה חלק מהרפרטואר הלשוני של יהודים שחיו בארץ, ושפת גשר וקשר בין היהודים עצמם ובינם ובין הקהילות המוסלמיות והנוצריות הערביות שחיו בארץ ובאזור.

אספקט מעניין נוסף בחוות הדעת של מנדל עוסק ב"ביטחוניזציה ואשכנזיציה" של השפה הערבית בהקשר הישראלי: ככל שהשפה הערבית הופשטה מהלגיטימיות שלה כנושאת מטען זהותי ותרבותי, כך היא נגזלה מהיהודים המזרחים שביקשו לבדל את עצמם מהמטענים השליליים שהולבשו עליה. במקביל, הערבית קיבלה לגיטימציה בהקשר הביטחוני שלה – כלומר בכל מה שקשור ל"ביטחון לאומי", קרי עבודות מודיעין, הסברה וכו', לא פעם על ידי יהודים אשכנזים במוצאם. באותו הקשר מתארת הפסיכולוגית איריס חפץ את המתח בין השפה הערבית כשפת אויב לבין העולם הרגשי של יוצאי ארצות ערב והאסלאם בישראל. ועל אף כל זאת, כפי שמראות חוות הדעת והתצהירים האישיים שצורפו לעתירה, מזרחים רבים – גם בני הדור השני והשלישי – ממשיכים לראות בערבית מרחב תרבותי וזהותי רלוונטי להם ומשמרים את הזיקה אליה בדרכים שונות.

כאמור, חלק הארי של העתירה מתמקד בסעיף 4 בחוק הלאום ובפגיעה במעמד השפה הערבית בישראל מנקודת מבט מזרחית. לצד זאת, העתירה מתייחסת גם לסעיף בחוק הקורא לעידוד התיישבות יהודית. טענת העתירה היא כי בכל פעם שהמדינה לוקחת לעצמה "להנדס" את המרחב מבחינה דמוגרפית, לצד האזרחים הערבים נפגעים ממדיניות זו גם היהודים המזרחים, בשני אופנים מרכזיים: האחד הוא על ידי מגמת "הפריפריזציה" של המזרחים, קרי הפנייתם להתיישבות בפריפריה הגיאוגרפית, והשני על ידי חסימת הגישה שלהם לנדל"ן "נחשק" יותר באמצעות ועדות הקבלה הידועות לשמצה. בחוות דעתו פרופ' ארז צפדיה עומד על מגמה זו ממדיניות פיזור האוכלוסין בשנות החמישים ועד ל"אופנת" הישובים הקהילתיים לצורך שליטה מרחביתדמוגרפית.