במזרח התיכון חלו בעשור האחרון שינויים מפליגים. ראשית העשור החדש היא הזדמנות להזכיר – ולו בחטף – את האירועים העיקריים ששינו את פני האזור, ולבחון בקצרה כמה מההשלכות של שינויים אלה.

1. 1. "האביב הערבי": ב-17 בדצמבר 2010 הצית את עצמו מוחמד בועזיזי, צעיר תוניסאי בעל דוכן בשוק, במחאה על התנכלות משטרתית. מותו הצית גל זעם המוני והוביל, אחרי עשרים ושמונה ימי מחאה, לסילוקו מהשלטון של הנשיא זין אלעאבדין בן עלי ולבחירות דמוקרטיות. המחאה בתוניס התפשטה למצרים, ללוב, לתימן, לסוריה ולבחריין. סיסמת המפגינים ברחבי האזור הייתה: "העם רוצה להפיל את המשטר". היה זה נחשול המחאה הפוליטית הגדול ביותר בשלושים השנים האחרונות. בבחריין דוכאה המחאה בכוח בידי הצבא הסעודי. במצרים הובילו ההפגנות להתפטרותו של חוסני מובארק ולבחירתו לנשיא של מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, בבחירות דמוקרטיות. אך הפיכה צבאית בראשות הגנרל עבד אלפתאח א-סיסי סילקה את שלטון האחים המוסלמים ואסרה את מורסי. בלוב חוללה המחאה את סילוקו ומותו של הדיקטטור הוותיק מועמר קדאפי, אך לוב התדרדרה למלחמת אזרחים הנמשכת עד היום. במרבית המדינות המחאה דוכאה. רק בתוניסיה חל מעבר לדמוקרטיה חוקתית.

ב-2019 שטף גל שני של מחאה את סודאן, אלג'יריה, מצרים, עיראק ולבנון. הגל החדש הראה כי העוולות שדחפו לפרוץ "האביב" בראשית העשור לא תוקנו ואף החריפו. כלכלות האזור במשבר מתמשך, שבא לידי ביטוי באבטלה המונית בקרב הצעירים ובתחושת ייאוש ומיאוס כלפי השיטה. במדינות רבות, גם שירותים בסיסיים כאספקת מים וחשמל ופינוי אשפה אינם מתפקדים. מערכת חוק מושחתת, שרירות שלטונית ומשטרי חסות עדתיים יוצרים תסיסה אדירה מלמטה ודה-לגיטימציה של השלטון, הבולם את המחאה באמצעות אלימות ברוטאלית.

בסודאן החל גל המחאה בסוף 2018 ונמשך שמונה חודשים. באפריל סולק, בהפיכה, הרודן עומר אלבשיר ששלט במדינה שלושים שנה. אך המפגינים סירבו להסתפק בכך ולהותיר את השלטון בידי הצבא, והמשיכו להפגין בדרישה לשלטון אזרחי. ביוני התקיפו כוחות צבא את המפגינים ורצחו יותר ממאה מהם. באוגוסט נחתם הסכם מעבר בין תנועת המחאה לבין הצבא, שבמסגרתו יועברו מוסדות המדינה מידי הצבא לשלטון דמוקרטי אזרחי לאורך תקופת מעבר בת שלוש שנים. התהליך התחיל.

באלג'יריה החל בפברואר גל מחאה אותו הובילה התנועה 'חיראכ' נגד שלטון הצבא ובעד דמוקרטיזציה. באפריל סולק הנשיא הוותיק והחולה עבד אלעזיז בוטפליקה. הרמטכ"ל גאיד סאלח הכריז על בחירות בדצמבר, בהן נבחר הנשיא עבד אלמג'יד תבון – איש המשטר הישן. בימים האחרונים (23.12) מת גאיד סאלח בן ה-80 לפתע מהתקף לב. המאבק באלג'יריה  נמשך.

2. 2. מלחמת האזרחים בסוריה ומשבר הפליטי: גם בסוריה פרצו במרס 2011 הפגנות עממיות נגד הנשיא בשאר אלאסד. אסד הגיב על המרי בדיכוי קשה באמצעות הצבא ויחידות מיוחדות. בתגובה התארגנו מתנגדי המשטר במיליציות חמושות, שנתמכו בידי מדינות המפרץ, תורכיה, ישראל, ירדן והמערב. מ-2012 נהפכה ההתקוממות למלחמת אזרחים. המלחמה, שטרם נסתיימה, היא אחת המלחמות הפנימיות האכזריות ביותר בהיסטוריה והופרו במהלכה כל זכויות האדם וחוקי המלחמה. נעשה בה שימוש בחיל אוויר, בארטילריה ובגז נגד אזרחים. משטר אסד מקבל עזרה מאיראן ומרוסיה. כתוצאה מהלוחמה הממושכת, נחרבו רוב חלקי סוריה, וכלכלתה נהרסה כליל. מעל חצי מיליון איש נהרגו, וכ-11 מיליון הפכו פליטים פנימיים או מצאו מקלט בארצות אחרות. המלחמה עדיין נמשכת. ייצובה של סוריה ושיקומה עדיין רחוקים מאוד. הפחד מפליטים מנוצל בעולם בידי כוחות ימין גזעניים ואסלאמופוביים.
3. המלחמה בתימן – המשבר ההומניטרי החמור בעולם: תימן הפכה ב-2014 פדרציה של שישה אזורים. במשבר הפוליטי סביב הנשיאות הצטרפו החות'ים (השיעים התימנים) לנשיא הקודם עלי עבדאללה סאלח (הסוני). סעודיה רואה בחות'ים 'פרוקסי' של איראן, ולכן פתחה במארס 2015 במבצע צבאי שהפך את תימן שדה קרב. המלחמה עדיין נמשכת, ולפי הערכות הותירה כבר כמאה אלף הרוגים. כ-80% מהאוכלוסייה סובל רעב ונזקק לסיוע הומניטרי.
4. 'נירמול' הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים: למרות שפע החלטות האו"ם בדבר אי-חוקיות הבניה בהתנחלויות, המשיכה ישראל לבנות. בדצמבר 2017 הכריז דונלד טרמפ את החלטתו להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. השגרירות נפתחה במאי 2018 בתאום עם חגיגות ה-70 להכרזת המדינה. למרות המחאות, הודיעו כמה מדינות נוספות כי ילכו בעקבות ארה"ב.

אימוץ ההחלטות נגד BDS ונגד חרם על תוצרת ישראלית מהשטחים הכבושים בידי מספר מדינות גם הוא חלק מנירמול הכיבוש. גם החקיקה בכמה ארצות המגדירה ביקורת על

. הגברת התוקפנות הישראלית כלפי עזה: בעשור האחרון הפעילה ישראל אלימות רבה נגד עזה, כחלק ממדיניות המנצלת את הקרע בין חמאס ופתח לצרכיה שלה. מצב התעסוקה, השירותים והתברואה ברצועה מסכן את אפשרות החיים באזור, והאו"ם מתייחס לעזה כאל "כלא פתוח". בעשור האחרון התנהלו שלוש מלחמות בעזה ואזרחים רבים נפגעו – אלפים נהרגו ומאות אלפים נפצעו או היו לנכים. ההתנגדות הנמשכת מעזה יוצרת בתוך ישראל דרישה לפתרון 'רדיקאלי', מצד אחד, והגעה להסדר זמני עם חמאס, מצד שני.

6. הסכם הגרעין עם איראן ופרישת ארה"ב מההסכם: ממשלות ישראל רואות את איראן כתמנון פושט זרועות, בעוד שההנהגה האיראנית רואה עצמה כמשטר מהפכני מוסלמי המתגונן מפני עולם עוין ותוקפני. מדיניות ההשפעה המרחבית של איראן, תוכנית הגרעין והטילים שלה וההתלהמות האנטי-ישראלית של חוגי שלטון איראניים (אחמדינג'אד) הביאו את נתניהו לשקול ב-2013 מלחמת מנע נגד איראן. כיוון זה נמנע בזכות הסכם הגרעין שחתמו הנשיא אובמה, רוסיה, סין והאיחוד האירופי עם איראן ב-2015. ההסכם הבטיח לאיראן פיתוח כלכלי תמורת ויתור, לזמן קצוב, על חתירה לנשק גרעיני. מיד עם עלותו לשלטון, פרש הנשיא טראמפ מההסכם ופתח בלוחמה כלכלית של סנקציות הרסניות נגד איראן. מדינות האיחוד האירופי אמנם לא פרשו מההסכם יחד עם טראמפ, אך התיישרו עם מדיניות הסנקציות של ארה"ב. איראן חידשה בזהירות את העשרת האורניום במאי השנה. במאבקה נגד הסנקציות משתמשת איראן במשמרות המהפכה במפרץ, בתימן ובעיראק, ומנהלת מלחמה א-סימטרית נגד ישראל.
7. מאבקו של ארדואן לביסוס הגמוניה בתורכיה: ביולי 2016 שרד ארדואן את אחד האתגרים הקשים שידע מאז עלייתו לשלטון ב-2003. סיעה מתוך הצבא ניסתה להדיחו – אך הרשתות החברתיות הפכו בידי ארדואן מכשיר לגיוס ההמונים, ואלה יצאו לרחובות ומנעו את ההפיכה. ארדואן האשים בארגון ההפיכה את שותפו לשעבר, המטיף פתהוללה גולן, ויצא למסע רדיפה נגד תומכיו האמיתיים והמדומים של גולן בתורכיה. מסע הרדיפה איפשר לארדואן להדק את אחיזתו בשלטון ולסלק את מתנגדיו מכל מוקדי הכוח. ההנהגה הפוליטית הכורדית והשמאל מוגדרים עתה בפי ארדואן רשמית 'טרוריסטים', וחברי הפרלמנט המייצגים אותם הושלכו לכלא. כמו כן, יותר מ-140,000 עובדי ציבור שנאמנותם למפלגת השלטון הוטלה בספק פוטרו. גם חופש הביטוי וההתארגנות בתורכיה הוגבלו מאוד. כשנה לאחר ההפיכה, ניצח ארדואן ברוב דחוק במשאל עם המקנה לו סמכויות רחבות כנשיא ומאפשר לו להמשיך לכהן עד שנת 2029.

עם זאת, תורכיה נקלעה למשבר כלכלי ולאינפלציה קשה. על רקע זה גוברת לאחרונה הביקורת מבית כלפי שלטונו של ארדואן, ובבחירות המקומיות שנערכו ב-2019 איבדה מפלגתו לראשונה את השליטה בחמש הערים הגדולות במדינה. גם בתחום יחסי החוץ הובילה מדיניותו של ארדואן למבוי סתום, כאשר תורכיה מסוכסכת עם האיחוד האירופי, עם נאט"ו ועם ארה"ב ומסובכת במערכה צבאית בצפון סוריה ללא פתרון נראה לעין.

8. עליית מוחמד בן סלמאן בסעודיה: למרות ההבטחה למתן יותר חופש לנשים, הדומיננטיות הפוליטית הגוברת של יורש העצר הסעודי בן סלמאן מאז 2017 מסמלת את העמקת הריאקציה והדיכוי. מנהיגות תנועת הנשים נכלאו ועונו. יומרות המודרניזציה והליברליזציה אינן ממריאות. המערכת הבינלאומית לא נותנת אמון בסעודיה אחרי רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י והמשפט המבויים של רוצחיו. הנפקת 'ארמקו', חברת הנפט הלאומית, כחברה ציבורית ומכירת מניותיה הניבה פחות מאשר בן סלמאן ציפה. סעודיה בסכסוך עם שכנתה קטאר וממשיכה להיות מעורבת במלחמה בתימן. הגירעון השנתי של סעודיה ממשיך לגדול. למרות תמיכת טראמפ סעודיה מבודדת יותר משהייתה.
9. החרפת היריבויות האזוריות: נוסף ליריבות בין הציר בהובלת איראן לציר הפרו-מערבי, המדינות הסוניות באזור מסוכסכות בינן לבין עצמן. ב-2017 הטילו סעודיה ובנות בריתה האמירויות, בחריין ומצרים מצור אווירי, ימי ויבשתי על קטאר. דוחא מואשמת על ידן בתמיכה בגורמים איסלאמיים רדיקליים ובקשרים עם איראן, אך נתמכת בידי תורכיה. תורכיה ומצרים ניצבות זו נגד זו גם בחזיתות אחרות: מול ישראל ובלוב.
10. עלייתו ונפילתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש): הארגון צמח מתוך אלקאעדה והתפלג ממנה ב-2013. מאז הקים שלטון בחלקים של סוריה ועיראק תוך מעשי אכזריות והטלת אימה על מוסלמים ומיעוטים דתיים. הצלחת הארגון הייתה בעקר בהשפעתו על התקשורת והרשתות החברתיות. אלפי צעירים מהמערב הצטרפו לשורותיו. דאע"ש ניצל את חולשת המדינות הערביות והצליח לשלוט בכעין מדינה בחלקים של עיראק וסוריה. הטרור של דאע"ש גרם למנוסה ולפליטות המונית, והזיק לתדמית האיסלאם. מעריכים את מספר לוחמי דאע"ש שנהרגו ב-60.000. המערכה נגד הארגון המיטה הרס מוחלט על מוסול בעיראק ועל רקה בסוריה. מותו של מנהיג דאע"ש אבו-באקר אלבגדאדי הוכרז רשמית באוקטובר 2019. לא ברור שזה סופו של הארגון, אשר עלול להופיע בגלגול נוסף. הזרם האידיאולוגי ממנו שאב, הסלפיה התכפירית, לא נעקר משורש – והבעיות החברתיות שהצמיחו אותו לא טופלו אף הן.

בסיכום: המזרח התיכון חווה בעשור האחרון טלטלה עזה. בסיס הלגיטימציה של רוב המדינות הערביות רעוע עד לא קיים. לאי-יציבות השלטון יש השלכות כלכליות קשות. אי-הביטחון הפיזי והכלכלי דוחפים רבים לתנועות דתיות, למחאה חברתית או להגירה. אי-היציבות מחזק את הצורך של אנשים בהשתייכות למסגרות תת-מדינתיות לשם הגנה ותמיכה כלכלית. זה הרקע לשגשוג העדתיות והמיליציות. הצבא, ששימש בעבר מעוז השלטון, נחלש מאוד.

לארה"ב ולמדינות המערב אין מדיניות כוללת וקוהרנטית כלפי המזה"ת, ואין להן אינטרס במעורבות באזור. שוקי הנפט והגז בעולם משגשגים, וכל עוד המלחמות וההרס אינם מכים בבית – המערב מדבר הרבה אך ממעט לעשות. פעולתו מוגבלת למניעת טרור ולוויסות ההגירה לשטחיו.

היחלשות המדינות הערביות וחוסר המעורבות של המערב הובילו לעלית מעמדן של המעצמות האזוריות הלא ערביות – איראן, תורכיה וישראל. יש להן אינטרסים במדינות הערביות הנושקות להן, והן מתערבות יותר ויותר בקונפליקטים 'הערביים'. אימוץ הסולידריות עם הפלסטינים בידי תורכיה ואיראן הוא סממן של התחרות על ההגמוניה האזורית.

המצב במזה"ת משרת את האינטרסים של השלטון בישראל. אין עליה איום ערבי, והעוינות הבין-ערבית מאפשרת לישראל להמשיך את עיכול השטחים הכבושים ללא תשלום של מחיר כלכלי כבד או סכנת מלחמה גדולה. במצב זה אין לחוגי השלטון בישראל אינטרס בתהליך שלום הכרוך בקונפליקט פנימי, בהכרעה בשאלות יסוד ובשינויים עמוקים במדינה.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת במוסף המיוחד "שנת המרד העממי

במזרח התיכון" בגיליון השבוע של "זו הדרך"